{
    "language": "he",
    "title": "Chovat HaTalmidim",
    "versionSource": "https://he.wikisource.org/wiki/חובת_התלמידים",
    "versionTitle": "Chovat HaTalmidim, Warsaw 1932",
    "actualLanguage": "he",
    "languageFamilyName": "hebrew",
    "isSource": true,
    "isPrimary": true,
    "direction": "rtl",
    "status": "locked",
    "license": "Public Domain",
    "versionTitleInHebrew": "חובת התלמידים, וורשא תרצ\"ב",
    "heTitle": "חובת התלמידים",
    "categories": [
        "Musar"
    ],
    "text": {
        "Introduction": [
            "<b>שיח עם המלמדים ואבות הבנים</b>",
            "שלמה המלך אמר במשלי (כ\"ב, ו'): \"חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה\". זה הוא עיקר החנוך שלא בלבד בשעה שהנער נער, ויד אביו עודה תקיפה עליו ישמע לו ויעשה כמצותיו, רק גם כשיגדל והוא ברשותו, אף כי יזקין לא יסור ממנה. כי החנוך לא צווי לבד הוא, שמצוה את בנו או תלמידו עשה כך וכך, גם לא הרגל בלבד הוא, שמרגילו לעשות מעשים טובים, יותר גדול ויותר פועל מן הצווי ומן ההרגל הוא החנוך, ושני אלה הצווי וההרגל רק כלי תשמישו הם, שהמחנך מוכרח להשתמש בהם, לצוותו ולהרגילו, כדי לחנכו בדרך ד'.",
            "כי את תבת 'חנוך' מפרש רש\"י ז\"ל (בדברים כ', ה') על הפסוק: \"בנה בית ולא חנכו\" – 'חנוך לשון התחלה', עד כאן לשונו הקדוש. ופשוט שלא על כל התחלה יאמר לשון חנוך, כמו במתחיל בגנות ומסיים בשבח, שאומרת הגמרא (פסחים קטז, א) על סדר ההגדה בפסח, לא יאמרו מחנך בגנות וכו'. וכן אצל הסנהדרין שמתחילין מן הצד (סנהדרין לב, א) לא יאמרו מחנכין מן הצד. אבל בפרשת לך (י\"ד י\"ד) מפרש רש\"י לנו יותר וזה לשונו: ׳\"חניכיו\" וכו' – שחנכו למצוות, והוא לשון התחלת כניסת האדם או כלי לאומנות שהוא עתיד לעמוד בה, וכן \"חנוך לנער\", \"חנוכת המזבח\", \"חנוכת הבית\"׳ עד כאן לשונו.",
            "אבל אף על האומן המתחיל במלאכה לא יאמרו לשון חנוך על התחלתו אם כבר יכול הוא את אומנותו, גם על הבית כשמתחילים לבנותו לא יפול הלשון חנוך הבית, רק על מי שבא ללמוד עצמו אומנות ועל תשמיש הבית שכבר נבנה נופל לשון חנוך. וזה דיוק לשון רש\"י ׳התחלת וכו' שהוא עתיד לעמד בה׳, לא על האומנות והמלאכה רק על האדם, על ההכשרה אשר נמצאה בכח בקרב האדם למלאכה זו או זו, ועל הכשרת הבית והכלי לתשמיש זה או זה, נופל לשון חנוך. תבה לעצמה היא תבת חנוך, ונאמרה על הוצאת ההכשרה אשר באדם או בכלי מן הכח אל הפעל, אם לא נוציאה תשאר בהעלם וצריכים אנו להוציאה ולחנך את האיש הזה שיעשה לבעל מלאכה זו, והבית או הכלי לתשמישם, כל חדר לתשמישו אשר הוא מכשר והכלי לתשמישו אשר הוא מכשר.",
            "וכשנאמרה תבה זו על חנוך הבנים, אז הכונה היא לגדל ולפתח את טבעו והכשרתו של הילד שנמצאה בו במדה קטנה או בכח או בהעלם לבד ולגלותה. וכיון שהאיש הישראלי עוד בילדותו רוח ד' נשמת שדי טמונה וגנוזה בו. צריכים לגדל ולחנך אותו להוציאה לגלותה ולהפריחה והיה ליהודי נאמן עבד ה', בתורתו מעצמו יחפץ, ומדרכו גם כי יזקין לא יסור, והמצוה אף המרגיל אינו בטוח שהבן או התלמיד המצוה והמתרגל יעשה כמצותו, גם כשיגדל ויהיה ברשות עצמו. ועל זה צוה שלמה המלך \"חנך לנער\" וכו' תחנכו, אל קרבו תחדר, ואת קדשת הישראל אשר בו בהעלם – תגלה, ורק אז גם כי יזקין לא יסור ממנה.",
            "אבל שלמה המלך לא את תכלית החנוך בלבד הודיענו, שתכליתו להביאו אל גם כי יזקין לא יסור ממנה, רק גם את האפן והאמצעי איך לבא אליו באר לנו במלים \"חנך לנער על פי דרכו\", שזה הוא העקר. כי המצוה והמרגיל בלבד, אינו צריך לתן לב אל הבן והתלמיד, לדעת את טבעם ושכלם וכו', עליו רק לצוות עשה כך או כך ודי לו, גם אינו מרגיש חוב בעצמו לטפל בכל תלמיד ותלמיד בפני עצמו, יוכל הוא לצוות להרבה תלמידים בני גיל אחד צווי אחד, עשו כך או כך, כי לא בתלמיד או בבן, רק בו, במצוה בלבד הדבר תלוי, הוא יצוה וזהו הוא הכל. אבל המחנך שרוצה לגלות את נשמת התלמיד הטמונה והגנוזה בו, לגדלה ולהבעירה שתבער באש של מעלה למרום וקדוש, וכלו – אף כחי גופו בקדשה יתגדלו ולתורת ד' ישתוקק, מכרח הוא להרכין את עצמו אל התלמיד המתחנך על ידו, ולחדר אל תוך קטנותו ונמיכותו, עד אשר יגיע אל ניצוץ נשמתו הגנוזה אף נעלמה ולהוציאה, ולהצמיחה ולגדלה.",
            "וכיון שכן, לא בכל הנערים שוה הוא החנוך, תלוי הוא בכל נער ונער כפי טבעו, דעתו, מדותיו וכו', ואותם על המחנך להכיר ולא די לו למחנך אם רק את עצמו ודעתו לבד יכיר, כי אם במתחנך הדבר תלוי, לא בדעתו וכחי עצמו בלבד ישמש ויפעל, יצוה ויורה, רק גם בדעת וכחי התלמיד יאחז, ישמש ויפעל, ולא מה שיצוה ויחנך לזה יצוה ויחנך לתלמיד אחר השונה ממנו בטבע, רצון, מדות וכו'. וזה רמז לנו שלמה המלך \"חנך לנער על פי דרכו\", על פי דרכו של כל אחד ואחד.",
            "לא את אומנות החנוך של הפדגוגיה כונתנו בזה להורות, איך לשמש בשכל התלמיד ואמצעים, איך להרחיב את בינתו בידיעת פשט התורה, כי לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד, את הנפש, רוח ונשמה של הילד הישראלי אנו מחפשים לקשרו באלהי ישראל ויהיה יהודי חרד לדבר ד' וכל מאויו אליו יתברך יהיו.",
            "הנה עד כמה שיודע כל אב וכל מלמד שבניהם ותלמידיהם הקטנים אשר לפניהם לא ישארו בקטנותם, רק יגדלו ויהיו לאנשים גדולים בשנים, אפשר גם גדולים בתורה ועבודה מכל מקום ישנם אשר בתכליתם רק מה שנגד עיניהם, וכיון שרק נערים נגדם, לכן רק לחנך אותם לנערים טובים מטרתם, ותורה ויראה רק כערך ילדותם רצונם להכניס אל קרבם ודי להם, אבל מלמד ואב כזה חוטא הוא נגד ד' ועמו. צריך המלמד והאב לדעת שאת בני ד' וגדולי ישראל עליהם לחנך ולגלות, ואת הנערים אשר לפניהם יראו לנשמות גדולות אשר עודן באבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד' לעבדה ולשמרה, ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובסר המלאכים, מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם.",
            "אין מדה וטבע רע בהחלט בילד ישראל – הורונו קדושי ישראל הבעל שם טוב ותלמידיו אחריו זצ\"ל, רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם ולגדלם. למשל אם יש לפניו תלמיד במדת עקשנות שהיא רעה, וסובל המלמד ממנו הרבה, יתבונן והיה כאשר יתגדל ויקבל על תורה ועבודת ד', כמה תהיה כל עבודתו בעקשנות ובמסירות נפש, לא קל ולא הפכפך יהיה, איש ישראל כמו שדורש המדרש יהיה, (בר\"ר לט, ג) ׳אם מעמיד דברים כחומה׳, עין שם. בכל דברי עבודה יהיה חזק כחומה בצורה. ואם יראה תלמיד במדת הכעס, הן אמת שבאפן זה שהנער משמש עתה במדת כעסו רעה היא עד מאד, אבל האם בשביל זה יכולים להחליט עליו לאמר שרש פרה ראש ולענה בו נמוך וגרוע הוא בטבעו. האם לא נשחק אנו על שוטה ששמע את תהלת האתרוג וחטף לאכל זרע גרעין או בסר ממנו, ויצעק ויעולל עליו לאמר, פרי מר וארסי הוא האתרוג.",
            "והאם יכולים לשער מראש את גדל התועלת אשר יכול המנהל והמחנך להוציא מן רעת כעס הכעסן, כאשר יחדר אל קרבו ויקרבהו וילהיב את לבו ונפשו שיהיו מסורים לד'. לאש של מעלה יתהפך כעסו, כל מעשה עבודה אשר יעשה כגחלי אש יתלהבו, וכל דבוריו אשר ידבר לד' בתורה ובתפלה בקול חוצב להבות אש ירעם. ועין בפרוש הרב ז\"ל על כגונא בסדורו, וזה לשונו: ׳החמימות שבכעס שמסתעף מן החמימות שבלב, וכל אדם הרתחן בטבעו עלול טבע לבבו להתלהב ברשפי אש התשוקה׳ עין שם. מכל שכן כאשר ימצא איש כזה בקרב גופו ונפשו איזה שמץ וכתם, כמה כעס וחמה יתמלא, את יצרו הטוב ירגיז ואת הרע מקרבו ישליך אף ישמיד, ואם את זולתו ייסר על נמיכותו על פניו יוכיח, לא יזלזל ולא יחרף רק דבורים פשוטים ידבר, אבל דבורים אשר כיורה קלחת ירותחו וכים זועף מקרבו ישטפו, וגם מנשמת זולתו כל חלי וכתם ימסו ויעקרו.",
            "ועל זה ידוה לבנו ותסמר שערות ראשנו, בראותנו את הדור הצעיר איך יצא נתכפר [לשון ׳כפירה׳] ונתפקר רחמנא לצלן, אין בו לא אמונה, לא יראה ולא תורה, שונאים הם את ה' ואת ישראל עבדיו. מנהלי וראשי הישיבות הנמצאים בראשם, ורבם בתוך ישיבותיהם ותלמידיהם ורק בחורי חמד נגד עיניהם, מתנחמים לאמר, הן אמת שיש עתה הרבה חפשים, אבל לא אלמן ישראל, גם בני ציון המצינים בהלכה ועם ד' לבבם נמצאים. אבל יושיטו נא ראשם חוץ מד' אמות של ישיבותיהם, ויראו נא את ההמון הגדול החפשים רחמנא לצלן, צור נתמלאה מחרבנה של ירושלים, בתי המדרש שהיו מלאים לומדי תורה נתרוקנו, ותחתם נתמלאו אגדות וחברות אשר מטרתם כפירה ומאוסה של תורה רחמנא לצלן.",
            "אף בעלי המלאכה והסוחרים אשר מלפנים אף אם לא היו לומדי תורה, מכל מקום יהודים נאמנים היו, ועכשו כבני הנער כפרו נדו ונפלו לבאר שחת רחמנא לצלן, והאם נסתפק בקמץ התלמידים אשר בישיבותינו בלבד, האם זה הוא עם ישראל כלו.",
            "והאם גם בתלמידי ישיבותנו כבר בטוחים אנו, והאם בהם כבר עשינו את אשר עלינו לעשות. הן אמת שהתלמידים שכבר הגיעו לכתות הגבוהות, ובפרט אתם שכבר הגיעו להוראה ואת כרסם מלאו בתורה ועבודה, בהם כבר בטוחים אנו יותר בעזרת ד' שישארו בהיכל קדשו ועבודת הקדש. אבל האם כלם יגיעו לכתות הגבוהות, כמה מן התלמידים אשר בכתות הנמוכות אי אפשר להם להמשיך את למודיהם הלאה, ויוצאים ברצון או באנס למסחר או למלאכה, כמו שאמר המדרש (ויק\"ר ב, א): ׳אלף נכנסים לתלמוד יוצא אחד מהם להוראה׳. ובמה אנו בטוחים שלמחרת בעזבם את הישיבה או לאחר זמן קצר, לא יתפקרו ולא יחללו את השבת חס ושלום, כאשר עינינו בענינו כבר ראו. ולמה זה לא נטכס עצה גם להם בעודם אצלנו, הלא כל הנער אשר מתפקר, בידינו נמצא בנערותו ובחדרינו נתגדל, ולמה זה נעזבהו מבלי קשר אותו ואת נפשו אל ד' ולתורתו בילדותו ויתקים גם עד עת זקנתו.",
            "בכלל רגילים אנו להביט על בני הנער המתכפר כאלו רק הם האשמים בדבר ואנו לגמרי נקיים, אבל מכל צדקת אברהם אבינו הזכיר ד' ואמר עליו|(בראשית יח, יט): \"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד'\". כל דור ודור בישראל, טבעת בשלשלת היוחסין שלנו הוא, שראשה קשורה באברהם אבינו וסופה במשיח צדקנו שיבא במהרה בימינו, מקבל הוא הדור אמונה תורה ויראה מן הדור שקדמו ועובד בהן את ד', ומוסרה לדור שאחריו. \"למען אשר יצוה את בניו\" וכו' זה עקר קיומנו, והאם בדורנו זה פסקה חס ושלום השלשלת ואין אנו מוסרים את התורה לדור שאחרינו, כי האם באמת רק בהם לבד האשם, האם אין הם מזרע אברהם יצחק ויעקב עם נשמות קדושות.",
            "ולמה זה נרמה את עצמנו בתרוצים של הבל לאמר, רוצים אנו למסר להם ורק הם אשמים אשר מאנו לקבל, כי עד כמה שגדולה אשמת הדור הצעיר בזה ועד כמה שמסרבים הם לשמוע, מכל מקום נציר נא את הפושעים אשר לפנינו, אילו היו בדורות הראשונים, האם גם אז לא קבלו, האם בכל אשמתם ופצעי נפשם אשר בהם עתה שלא היו בבני נער הקודמים, לא היו גם הם רבם ככלם צדיקים, או על כל פנים יהודים פשוטים נאמנים, מפני שאבותיהם הוריהם וכל הדור הגדול מהם כמו שבכלל היו חרדים לדבר ד' יותר מאתנו, כן גם בפרט הזה בחנוך דור הצעיר היו הרבה יותר חרדים וכלפידי אש מתבערים, ולא היו מתרשלים ומסתכלים בשויון נפש וקר רוח על הדור הצעיר כי נטבע בשאול תחתית, ועל עם ד' כי נופלים בכפירה רחמנא לצלן, ברעש קמו ואת כל נפשם ומאדם מסרו להצילם לחנכם בדרך ד' בעצות ואמתלאות שונות.",
            "ואם כן אנחנו הדור הגדול מהם דור המחנך אתם, אשר עלינו החוב למסר להם את קדשת ד' תורתו ועבודתו, האם יכולים אנו לאמר במנוחת הנפש, ידינו לא שפכו את הדם הזה של נשמות ישראל לבאר שחת. מה נאמר לפני ישב מרום, ובמה נצטדק לפני שוכן שחקים, כאשר יבא לפקד על צבא מרום בארץ, ועל הדור הצעיר צאן מרעיתו אשר בידנו הפקד ועל אחריותנו בטח. ד' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קלו, בני היכן הם, בני רחומי, בני אברהם יצחק ויעקב, היכן הם.",
            "ואם באמת רוצים אנו לשוב לד' ולתקן את אשר עותנו בזה, עלינו להכיר גם את חלק אשמתנו בזה, כי אף אם בהם פצע אשר לא היה בבני הנער אשר לפנים, אנו למה הזנחנו אתם מבלי חקר ומבלי עמד על מחלת נפשם בעודם רכים ובידינו לדעת איך ובמה לרפאותם שאל כל אשר נחפץ נטם, האם יתברך האב בלבו או אפוטרופוס הילד לאמר, חף אני מן מומי הילד, אם ראשית מחלתו רק פצע קטן היה אשר יכלה להרפא ורק בהתרשלותו נתפשטה ואת אבריו הרקיבה. בכל אשמתם ובקלקולם אל לנו לגל את כל האשמה על בני הנער בלבד, ולהצטדק רק באנחה, הוי בני הנער, עלינו להרגיש כאב ודאגת הלב גם על התרשלותנו, ורק אז נוכל לחפש עצה מה לתקן ולעשות לרפא את שבר עמנו. ולד' נתפלל, שיורנו דרכו ואת לב האבן של בני הנער יסיר וכלנו יחד נזכה לעבדהו באמת ובלב שלם, ולהיות מישראל אשר בך אתפאר ויאמר חזי בהאי ברא דאתינא לגבך.",
            "לא בהשערות, רק בחקים איתנים ובעבדות חזקות עלינו לבאר בראשונה מה החלוק בין דור לדור, למה בדורות הקדומים לנו כל חנוך שהוא היה מועיל, תלמידי כל מלמד ובני כל אב רבם ככלם היו עובדי ד', ולא כן עתה. הסבה הפשוטה והעקרית היא, שהנער קם וחושב את עצמו לאיש בטרם בא מועדו. לא השערה בדויה אנו אומרים בזה, כי גם כל העולם מקונן עתה על זה, ולא את הטעם והסבה באנו בזה לבאר, למה קם הנער, אבל כך היא העובדא, רוח שטות זה עבר על בני הנער לחשב את עצמו לאיש בדעת ורצון, בעוד בו דעת מהפך ורצון בסר ומר, ועוד הודיעו לנו חז\"ל מראש (סוטה מט, ב): 'בעקבות משיחא חצפה יסגא'. גם זאת חצפה היא לחשב את עצמו ואת דעתו לנאמנים ובטוחים לסמך עליהם הדבר הזה כל כך התלקד, עד שמשתוממים לפעמים לראות תנוקות הכי קטנים – עצמית ואמץ מרמה זה, כבר מבצבץ ועולה בהם לחשב את עצמם לאנשים.",
            "ושתים רעות נמשכות מזה. האחת, שבשביל זה על כל מדריך מלמד ומחנך מביט הנער כעל עריץ זר, שבא למשל עליו ביד חזקה ולשלל ממנו שלטון עצמותו דעתו ורצונו, ומין התנגדות אף שנאה מתעוררת בקרב הנער פנימה אל מלמדיו ואביו, עד שאינו נותן לב לשמוע את דבריהם ואיך לקלטם בלבו, רק איך להתפטר מהם ולצאת מן ידיהם.",
            "והשניה – שאפשר גדולה פרצתה מן הראשון – היא, שבראשונה שאישיות הילד ועצמותו לא מהרו להתגבל ולהתגדל בעודו בסר, גם הרגשותיו ודעותיו ובכלל כל השקפותיו ושאיפותיו לא מהרו להתפתח קדם זמנן, מין ניר חלק היה הילד בנפש טהורה לקבל את הצורות ואת הדבורים אשר ירשמו עליו מוריו ורבותיו, והם באמת ספו לו כתורא, ולא דבורים בלבד, רק גם את נפשותיהם בו הכניסו ועל נפשו חרתו. והיה כאשר התחילו אחר כך נצני נפש הילד הרגשותיו ושאיפותיו מעט מעט להתנוצץ, מצאו כבר נער דשן בדשנה של תורה ושמן משמן משחת קדש, והיו הן ניצני הרגשותיו ושאיפותיו עוד לכח מוסיף ולנשמה יתרה להצמיח ולהוסיף על התורה ועבודת ד' אשר הכניסו בו רבותיו, בהם התחנך ובקדשתם התגדל. לא כן עתה שאישיות ועצמות הילד ממהרת להתגבל ולהתגדל קדם זמנו גם שאיפותיו דעותיו והשקפותיו ממהרות להתפתח בעודן בסר מרים וארסיים, ובהן מתחיל הוא להתבונן ולחקר בכל דבר (אף בדברים שאסור לו) כאיש לעצמו, ולהתרגש ולהתפעל בהתרגשות לא מבשלה, והאם אפשר שמן הדעת שלו וההתרגשות והתפעלויות ארסיות, תתרקמנה שאיפות והשקפות לא פסולות ורעולות.",
            "אם נחדר אל תוך נפש הנער ונתבונן בנסיונות זכים ואמתיים בכל מהלכה נראה, שעל פי הרב אין הנער סר מדרכי ד' בפעם אחת, לא מחלל שבת בפעם אחת אף אינו יוצא מבית המדרש לטרטיראות להבדיל – פתאום, הגמרא אומרת (שבת קה, ב): \"כך אמנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך\" וכו', לפום ריהטא רואים בגמרא רק כשבא כבר לעשות את המעשים הרעים רחמנא לצלן, לא בעברה חמורה מתחיל בתחלה רק בהדרגה יורד לבאר שחת, אבל כד חזינן, גם טרם שבא למעשה הראשון הכי קל גם בדעתו פנימה המשבר לא נעשה פתאום ובפעם אחת רק לפני שנה או יותר התחילה דעתו להתפצע מעט, פצע ואינו פצע, כנגע נראה לי בבית – רק כנגע, נגע ואינו נגע, וממנו מבצבצת מחשבה דקה מן הדקה, להסתכל על התורה והעבודה כעל דבר נבזה ובטלנות, ועל העולם החצוני של הוללות בערות ופחזות, כיפה וטוב, וגם סבה הכי קלה יכולה לגרם פצע כזה, כי מצערה היא בראשיתה ואינה פועלת הרבה עליו ועל מעשיו, רבותיו אף חבריו היותר קרובים אינם מכירים בו שום השתנות, ומעט מעט מתעמקת היא בנפשו ומתרחבת במחשבתו מנפש ועד בשר מכלה, ופתאום קול רעש נשמע והנה עזב את בית אלהים ונפל לבאר שחת רחמנא לצלן.",
            "על פי רוב נגע פנימי זה בנפש בא מן ישות והתנגדות הנכתב לעיל, כיון שנעשה יש בפני עצמו והתנגדות אף שנאה מבצבצת בקרבו נגד אביו רבותיו ומחנכיו, לא רק נגדם מתעוררת התנגדותו, רק אל אשר יורו אותו ועל כל התנהגותם ודרכם דרך הקדש מתחיל להסתכל בשאט נפש ושנאה.",
            "תוצאות דברינו הם, שמלפנים כל מדריך ואב היה יכול לחנך את ילדי ישראל ולהורותם דרך ד', ואף אם לא היה מדיק לחנך \"על פי דרכו\" שרמז לנו שלמה המלך – על פי דרכו של כל בן ותלמיד דעתו ועצמותו, ורק מרגיל ומצוה – היה גם כן מועיל, מפני שהילד בקטנותו אף בנערותו נפש נקיה היה, ולא עוד אלא שגם הוא בעצמו בקרבו פנימה הרגיש ריקנותו וחשכת דעתו ומין צמאון פנימי היה בקרבו לשמע את דרך ד' מכל מלמד ומדריך. ואף אם ארע שעה שהשתובב הנער וסרב לשמע גם כן הרגיש בעצמו אחר כך שחטא, אביו ומלמדו המיסרהו אף מלקהו הצדיק והוא הפושע, רוחו נפל בקרבו מעט וכפה את עצמו לשמע מעתה לקלם ולבטל את רצונו מפני רצונם, ומעט מעט קלט בקרבו את תורת ד' להיות יהודי נאמן, אם היה אחד מהם יותר בן תורה או פחות, אבל יהודים עובדי ד' כלם היו.",
            "לא כן עתה, שישותו של הילד ועצמותו מתקדם להתגבל בלא עתו, ועמו גם הרגשותיו שאיפותיו והשקפותיו – בעודן בסר בו מתגלות, ובסבתן פרוד ושנאה בין הבנים והוריהם עולה, בני דורנו שהיו מכשרים להיות יהודים נאמנים יצאו ואינם, נהפכו עלינו לאויבים, שוחקים ומחרקים שן עלינו ועל אמונתנו, וזאת ראה שלמה המלך בחכמת ה' אשר בו מראש, והזהיר לנו חנך לנער על פי דרכו, לא בצווי לבד רק בחנוך, וחנוך על פי דרכו של כל אחד ואחד.",
            "כי לעיל דברנו שכל נפש ילד ישראל אוצר של קדשה הוא, רק שצריכים לדעת איך לפעל בו, וגם בענין הזה, הן אמת שאישיותו של הילד הישראלי נתדבק ברוח המהלך בין כל נערי העולם להתגבל ולהתגלות בעודו בסר אבל איזה אישיות נתגבל ויצא לחוץ, הלא אישיות ישראלית, וצריכים אנו להחיש להרכין את עצמנו לאישיותו לאחז אותו ולפעל בו לקדשה טרם נתהפך לנו לאויב. אם משה רבנו, כל הנביאים וכל הצדיקים הרכינו את עצמם מגדל מדרגת צדקתם אלינו אף לצרכי גופנו, האם לא נחטא אנו אם נזניח אתם, ולא נרכין את עצמנו לכל אחד לחנכו על פי דרכו בעודו עומד על הפרק אם להיות עבד נאמן לד' או חס ושלום פושע ישראל, צריכים אנו להרכין את עצמנו אליו ולדבר כלשונו, כמעט להתהפך אז לילד ולדבר עמו כדעתו וכערכו.",
            "לא די ללמד את הנער רק שחוב עליו לשמע לקל המחנך ותו לא, כי לא יועיל בזה בלבד, כי לסוף יראה את רבו למתנגדו ועריץ זר עליו כנ\"ל. העקר הוא להכניס בלבו דעה זו, שידע שהוא – הנער בעצמו הוא עקר המחנך, לא קטן ונער הוא, רק נצר מטע ד' בכרם ישראל הוא, ועליו הטיל ד' חוב זה לגדל ולחנך את נצר זה, את עצמו לעץ גדול עץ החיים ולעשותו לעבד ד' צדיק וגדול בתורה, וכיון שדעתו ורוחו קטנים ותורה הרבה לא למד, יצרו מרקד בקרבו, לכן אם פחד ד' לנגד עיניו וירא הוא שלא יחטא נגדו ולא ישחית את כרם ד' צבאות, מכרח הוא לשמע את תורת ד' ודרכו מפי רבו ואביו, בין בדברים המפרשים בתורה ושלחן ערוך, בין בדברים שאינם מפרשים. כמה הזהירה התורה לשמע לקל האב והמחנך, כגון: \"שאל אביך ויגדך זקניך\" וכו', \"לא תסור\" וכו', \"שמע בני מוסר אביך\", והסורר והמורה לא עשה שום עברה המפרשת בתורה שבכתב ושבעל פה ומכל מקום כל כך החמירה התורה בו, מפני שאביו ואמו אמרו איננו שומע בקולנו, וכל עצמותו לא נקרא על שם מעשיו זולל וסובא רק על שם סורר ומורה על שממרה נגד אביו ומחנכו, וכדומה מהפסוקים.",
            "וכל כמה שיכול האב והמלמד להבין ולהשכיל את הנער בזה בדעת ושכל ואת החובה שהוא נושא על עצמו לגדל ולחנך איש ישראל, עץ בגן ד' בעדן, והוא האב והמלמד הוא רק המורה אשר יורהו, איך יחנך הוא את עצמו ומה דבר ד', כמו מי שבא לשאל שאלה בעניני אסור והתר, שהדין הוא רק המורה אשר יורהו מה כשר וכו', אבל עקר העושה הוא בעל הבית בביתו ורק עליו האחריות שיהיה כשר וישליך את האסור והטרפה. והרבה נרויח, כשנורהו כן, ראשית כאשר יתגדל בדעה זו לא יראה את אביו ומלמדו לעריץ ומושל זר שרוצה למשול עליו, כי החוב הוא על עצמו והוא בעצמו באנוכיות שלו ובישותו שהקדים להתגדל בו, מושל ומחנך את עצמו, ולאביו ומלמדו צריך הוא עוד להכיר טוב על אשר עוזרים הם לו ומקלים לו את עבודתו.",
            "עוד זאת נרויח, כי גם הנערים – שאינם מתרחקים מאתנו כל כך ואינם מתהפכים לנו לאויבים, ורק שמזניחים את עבודת הקדש מחמת עצלות והתרשלות בלבד, גם כן יתעוררו ויתחזקו לעבד את עבודתם, כי הגמרא אומרת (ערובין ג, א): קדרא דבי שתפי לא חמימא ולא קרירא, חק הוא ברוח האדם שכשיש לו על מי לסמך, מרשל הוא עצמו וסומך על זולתו, וכן הנער אף אם אינו מסרב, מתרשל הוא בחשבו שאביו ומלמדו יעשו בעדו הכל, וכשישכיל לדעת שהחוב עליו ורק הוא בעצמו המדריך והמחנך, יתאמץ ולא יתרשל.",
            "אבל בדברים אלו בלבד לא יצאנו עוד ידי חובתנו, כי אף אם נחדר אל עצמות ישיות שכל הנער על ידי שנשכילהו, עד שבדעתו יבין כי האחריות על עצמו, ובדעת עצמו ירצה להתחזק ולעבד עבודת הקדש, מכל מקום הלא אמרנו שלא בלבד שכלו רק גם ישיות הרגשותיו, התפעלותיו, אף התלהבותיו, מתקדמות לצאת קדם זמנן להיות לאיש עצמאי, להתרגש ולהתלהב מיפי המדמה של שטותי העולם, כבתי הטרטיראות וכן ממיני הוללות והפקרות העולם, ואם לא נקדם אנו לעורר את נפשו שתתרגש מכל מצוה ותתפעל מן התורה ואור ד', לא נפעל מאומה חס ושלום, כי אף אם בשכלו יבין שהחוב עליו לחנך את עצמו, מכל מקום הרגשותיו ותשוקותיו יסירוהו מן הדרך הטוב אל הדרך שאף בעצמו מבין שרע הוא, כי האם אין רוב הפושעים מבינים בעצמם בתחלתם את מעשיהם שרעים הם, מכל מקום הרגשת תאותיהם מתגברת על דעתם להפילם לבאר שחת.",
            "וזהו העקר בתורת החסידות שלא יסתפק האיש בשכלו לבד אשר קובע בעבודה, כי ההתקשרות אשר בשכל לבד אינה קשר של קימא, יכול הוא לשעבדו ולדעת ברור בשכלו שרק את ד' צריך הוא לעבד בכל פרטי מחשבה דבור ומעשה שלו, ומכל מקום לבו וכל גופו רחוקים, את כל נפשו וחיות גופו צריך הוא לקשר, צריך לחדר אל נפשו להעלותה ולעוררה שתתלהב בכל מצוה בתורה ובתפלה, תתענג בענג רוחני ותשמח בה, וכשמקשר גם את נפשו אף חיות גופו אז חוץ מזה שהמצות והעבודה שעושה, יותר עילאות הן ויותר קדושות, עוד זאת, בטוח הוא יותר שיוכל לעמד נגד יצרו ולא יקרע מן מקור החיים וישלך כל כך מהרה אל הבאר שחת על ידי פתוי יצרו.",
            "והנה לעולם צריכים היינו להמתין עם עבודה זו של התרגשות והתלהבות אצל הנער עד אשר יגדל, כי קשה שיתלהב הנער התלהבות אמתית של החסידות, ובכלל בכל מקום שכתבה התורה חקים ומשפטים, מקדמת את החקים למשפטים, כי המשפטים הם בטעם, לא טעם של שכל בלבד רק גם טעם של ידיעה, כי האם מפני שאין שכל לבן, למה רוצה הוא לנשק את אביו בשפתיו, בשביל זה אין הנשיקה ברורה וידועה לו, אדרבה זאת היא עקר הידיעה, לבו משתוקק לנשק את אביו, וזאת היא בטוחה מכל השכליות שבעולם.",
            "האיש הישראלי בכל מצוה בין בשכל ובין בלא שכל, אם לבו משתוקק מתלהב מתקשר ומאמין באמונה בטוחה וחזקה, משפט היא אצלו ודאית וברורה לו, והדבר שאינו מתרגש בה מאומה לא בשכל ולא בלב חקה היא. ומתחלה צריך האיש ישראל להרבות במצות, להשתקע בתורה ועבודה ולהתמסר בדעתו מחשבתו וכל נפשו לד' ואז ככל אשר משתקע יותר בעבודה וקדשה, מרגיש בשעות הטובות איך נפשו יוצאת ומתקרבת לקדשה והאור העליון, נשמתו מתדבקת בנשמת שדי והוא ואף גופו בתוכו, מתלהב ומתירא, שמח משתוקק ומתמוגג. מתחלה חקים לעשות אף בלא טעם ובלא הרגשה ואחר כך משפטים בטעם והתלהבות, והנער עליו לעסק עוד בחקים, להשתקע בהם בלא הרגשה והתלהבות.",
            "אבל מה נעשה עם דורנו שעצמותו והרגשותיו מתקדמות להתגדל ולהתלקד, והיה אם לא נחיש אנו לאחז בהתלהבותו לשעבדה ולהפעילה בהתפעלות של קדשה, תתרגש ותתפעל בהתלהבות של שטות ויפי המגנה של העולם, להתפלאות מדרכיהם ולחמד את תעלוליהם המכערים, לנער בן דורנו שהרגשותיו והתפלאותיו כבר נתבגרו ונתבלטו, קשה כבר לקשר בחקים בלא הרגשות, אף בדברי שכל בלבד אם רק שכל יבש הוא, מכרחים לחדר אל נפשו לעוררה ולהלהיבה, שתרגיש מעט על כל פנים מנעם הארה דהארה מן זיהרא עילאה, תשתוקק ותתקשר.",
            "לכן אם רוצים לקשר את הילד ולחנכו ש\"גם כי יזקין לא יסור ממנה\", ולא מפני שמצוים אותו בלבד יעשה רק מפני שנפשו תדחהו לעשות, אז אסור לנו להמתין רק צריכים לחנכו בדרכי החסידות האמתית עוד מקטנותו, \"חנך לנער על פי דרכו\" והדרך שצריך הנער של דורנו היא החסידות האמתית הלבבית והנפשית, ואף אם אין זאת עוד התלהבות החסידות האמתית מכל מקום בקצה המטה נוגע ומתקשר הוא, וככל אשר יגדל ויעבד, יעלה ויזכה להיות חסיד אמתי.",
            "כלומר, איתא בפרדס (שער י', פ\"א) איך הגונים ומראות הגופניות פועלות במרום, כשבא לפעל בחסד יתלבש לבנים, בגבורה בבגדים אדמים וכו', ואומר בקדשו (חוץ מן הסודות אשר בדבר), כי אם יביט האדם בעיניו במרוצת המים הרבים יתעורר בו לחה הלבנה וכו', וכן הענין בזה כאשר ישוטט המעין בשכלו ימצא אל הענין הזה עשר ידות, כי מהגונים הנראים בעינים או המצטירים בשכל, בגופני, יתפעל הרוחני, והנפש תתעורר לרוח והרוח לנשמה, והנשמה ממציאות למציאות עד שתתעלה אל מקום יניקתה ותתעורר לפי מציאות ציורה וכו', עד כאן לשונו הקדוש.",
            "זה יסוד החסידות, שיתפעל ויתלהב, ובדברים נמוכים יתחיל והתרגשויות גופניות יסגל להתעורר בהן לקדשה, ואף אם רק התעוררות גופנית היא, הנפש תעורר לרוח והרוח לנשמה.",
            "וזה החלוק בין קטן לגדול, החסיד הגדול אף אם מתחיל להתעורר, להתרגש ולהתפעל מדבר גופני, אף בשעה שעושה פעלות גופניות כשתית היי\"ש בין החסידים וכמיני המחשבות לעורר את עצמו כמו שנדבר אם ירצה ה' בפנים הקונטרס, לא ישאר בהתעוררות הגופנית לבד, רק תכף יעורר את הנפש והרוח וכו', עד שגם נשמתו תתעורר ותתגלה בקרבו בכל אחד כפי מצבו, וכפי השעה שעומד בה.",
            "גם את המנורה הדליקו בדבר זר, אבל לא עזב הכהן את המנורה עד שתהא שלהבת עולה גם מאליה, והקטן יכול להשאר בהתעוררות והתרגשות גופנית, אבל גם בה מין זהרה וקו הארה דקה מן הדקה מן הנפש מרחוק עליה יזרח וגם זאת טובה היא, כי גם בה מתקשר גופו ונפשו הקטנים, והנער שמתרגש בליל פסח מנקיון החדר, מן רבי הנרות, ומן השלחן המסדר יפה, גם כן טוב הוא, כי גופו מתרגש מזה ונפשו פנימה מבצבצת ומתרגשת באמירת ההגדה לאמרה מעט בהתלהבות לד' אף שאינו יודע מה זה ועל מה זה.",
            "וזה ה\"על פי דרכו\" שאנו רוצים בקנטרס זה להרגיל את בני הנער בדרכי החסידות, נחוצה היא להם, ואי אפשר להם אחרת, מאחר שקדמו להתבגר והרגשותיהם התקדמו לפעל ואף אם לא יתקשרו בעצם נשמתם ולא התלהבו התלהבויות נפשיות אמתיות רק גופניות גם כן טוב הוא כיון שמהקדשה מתרגש – התרגשות גופנית מהקדשה, ובה מתקשר. וכשיגדל יקל לו להיות חסיד אמתי, והאם הנער המתחיל גמרא תוספות, מבין אתם כמו שמבין הגדול, ומכל מקום גם זה טוב הוא וגם בלמודו והבנתו זו מתקשר הוא בתורה.",
            "לא שאנו אומרים לפרט בזה את כל עניני החנוך, אנחנו רק הערנו על עקר סבת השחתתו כעת ואשר צריכים לדקדק עמו יותר מאשר בדורות הראשונים, ואת הדרך אשר יתאוו בו המלמדים ואבות הבנים, רשמנו בזה למען ישמשו לטובה, גם אם הארס המרעיל – הינו ישות הילד שהתקדם לצאת, ואת שאר פרטי החנוך יחפשו המלמדים והאבות בתורתנו הקדושה וימצאו את כל הנחוץ להם, כי לא חדשות באנו לחדש חס ושלום, תורתנו נצחית היא ועד לנצח מורה היא לנו את הדרך אשר נעלה בה אל ד', ואת המעשה אשר נעשה בכל פרט ובכל ענין.",
            "למשל, הגמרא אומרת (שבת ל, ב) 'דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מלתא דבדיחותא ובדחי רבנן, לבסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא' עד כאן לשון הגמרא, את המילתא דבדיחותא אמר מקדם כדי שיהיו בשמחה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כמו שאמרה שם הגמרא, אבל התורה כפטיש יפוצץ סלע שמתחלק לכמה ניצוצות ולכמה טעמים ולדורנו מרמזת הגמרא עוד איזה דרך להרב והמלמד, שכדי לרפא את פצע ההתרחקות שנעשה בין התלמיד להמלמד, צריך המלמד להשתדל לקנות את לב התלמיד ולשוב ולקרבהו אליו, והשמחה היא אחת מעקרי האמצעים לקנותו, נפש הילד והנער אינה סובלת את העצבות, והמלמד אל יתראה בעיניו כרגזן ואיש מדון.",
            "לא שיקל את ראשו בפני התלמיד ולא שיתבזה בעיניו חס ושלום, אדרבה המלמד ישתדל שיראהו התלמיד כאיש מרומם אבל גם לאיש טוב ונוח, גם בשעה שמראה לו הבדיחותא ירעד התלמיד, ואף בשעה שמטיל עליו אימה, קרטוב של שמחה יהיה מהול בה. וגילו ברעדה, ירעד ממנו לא כלפני רגזן, כעסן ובעל אגרוף, רק יראת הכבוד כלפני איש מבני עליה. אם הרב דומה למלאך ד' צבאות גם כשירגז עליו לא ישנאהו התלמיד בשביל זה וכשיראה לו פנים שוחקות ישמח ויוסיף לאהבהו וליראהו.",
            "ומה מאד מאיר לנו השל\"ה ז\"ל בדרכנו בעניני חנוך דורנו, באמרו על הפסוק (משלי ט, ח): \"אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך\", כשבאת להוכיח את זולתך לא תזלזלהו ולא תחרפהו לאמר לץ אתה, כי בזה ישנאך ולא ישמע לך, רק הוכח לחכם, אמר לו הלא חכם אתה ולמה תעשה כה, ויאהבך וישמע לך, עד כאן לשונו הקדושה.",
            "ועד כמה צריכים להזהר בדורנו בזה כשלב הנער גם בעצמו כל כך מתרחק מאתנו, וחוץ מזה ש\"הוכח לחכם\" כנ\"ל נחוץ לנו כדי לקרב את לב הנער אלינו, גם לעצם החנוך יועיל הרבה, לפתח את כחי התלמיד של הגוף והמח לצאת ממסתורם, להתחזק ולהתאזר בתורה ובעבודה, משל למי שמשבחים אותו בפניו שנדבן הוא, אז יש שיתחזק לתת נדבה שלא היה יכול מקדם למשול ברוחו ולתנה, מפני שבזה משבחים אותו לנדבן, פתו את כח נפשו לצאת ולהתגבר על מדת הקמצנות שלו. צריך המלמד והאב לחפש אחר איזה מדה טובה שיש בתלמיד ולשבחהו בה ויחזקהו לאמר, כמה הכשרה ויכלת של גדלות בתורה ועבודה וכו' עמדת לך למטרה, ואם רק תעבד תגיע אליהן, אבל בשכל ודעת יעשה האב והמלמד, באפן שלא יביא התלמיד לגאות והתרשלות על ידי זה.",
            "לא צינו את כל המקומות בתורה ושלחן ערוך, אשר מורים לנו דרכי החנוך ואשר בדורנו זה צריכים להוסיף ולדקדק בהם, כי ככל אשר ירבו לחפש ימצאו.",
            "נכון שאיזה פעמים בשבוע ילמד המלמד עם תלמידיו מדרש או עין יעקב, וכבר אמרו חז\"ל (ספרי עקב, פמ\"ט): 'רצונך שתכיר את מי שאמר והיה העולם – למד הגדה', והתלמיד הגדול יותר ילמד בעצמו, וכשרוצה המלמד לאמר לפני תלמידיו איזה ענין מספרי המוסר, טוב שלא ידבר לו מעניני ענש לבד, רק גם יקרא לפניו מעניני גדלות נשמת ישראל ומהתקרבותה לד' והתעלותם גם על מצב המלאכים, כי אף שנפש הנער נכנעת מן המוסר והענש, אבל לא בלבד שאינה מתקרבת לנו בזה בלבד, רק גם פצע ההתרחקות הנ\"ל יכולה בזה להראות בו, וכשמרבה לו גם דברי גדלות הישראל אז גם דברי המוסר יעילו ונפש הנער תתעורר ותתלהב.",
            "וכן את המשל לא יזנחו המלמדים ואבות הבנים, וכבר הזהירו חז\"ל (שהש\"ר א, א): \"ורבנין אמרין אל יהי המשל הזה קל בעיניך, שעל ידי המשל הזה אדם יכול לעמד בדברי תורה\", עד כאן. וביותר צריכים לדקדק במשל לספר אותו נכון על הסדר כאלו המעשה היה, כי כך דרכו של הנער, אף שיודע הוא שרק משל הוא מכל מקום בשעה ששומע אותו רואה הוא בדמיונו את כל המעשה כאלו נעשה באמת ומתפעל ומתעורר ממנה יותר ממן הנמשל. וכן בקנטרס זה בפרק ג' הארכנו קצת בספור המשל אף שאינו נחוץ כל כך לגוף הנמשל, וצירנו את הנהגות הסנדלר עם תפלתו, באפן שיתפעל הנער ממנו, ויתעורר מעט שלא לחמד כל כך את העולם, רק להתקרב לד' בתורה ועבודה באמת."
        ],
        "": [
            [
                "<b>קריאה אל התלמיד</b>",
                "אשריך נער ישראל ואשרי חלקך, את התורה אור ד' ללמוד זכית, ולהיות בן שעשועו בן רחומו, עלית. מלאכי עליון יקנאוך אף יקירוך. ושרפי אל עליך יתמהו ואותך יכבדו. השמים וצבאם הארץ ומלואה עליך ישמחו ולפניך יכנעו. וזה אל זה שואלים, מי הוא הנער אשר עמודי אש קודש מפיו מתבערים, ואדון עולמים רם על כל רמים בפני המון צבאיו ורבבות קדושיו, בו מתפאר ואתו שמח.",
                "ד' שמח בך, וגם אתה נער ישראל תגיל ותשמח בגודל אשרך ורבת הצלחתך זו, כי מי הוא האיש אשר זכה להיות מרואי פני המלך ולא יגיל ולא ישמח, ומי הוא הזוכה שהמלך מלכי המלכים הקב\"ה ילחש לו את מצפוניו וילמד לו את תורתו, ולא יחשב לו קלות ראש ועוון אם לא ישמח. אבל ידענו גם ידענו שלו ידעת בנפשך שאת התורה בלב ומוח טהורים אתה לומד, ואת קרבת ד' היושב ושונה כנגדך, בקרבך אתה מרגיש, כל בקשותיך על חייך, חיי הוריך ופרנסתם וכל אשר שאלה נפשך, לפני ד' אשר לפניך כבן לפני האב אתה מתחנן, והוא יתברך כאב את בן אהובו לך עונה ומרצה, כי אז כולך נתרגשת עלזת ובכל נפשך שמחת. אבל כיון שאת כל אלה בקרבך אין אתה מרגיש ורק כנער בין הנערים את עצמך אתה מכיר, לכן לא תפרכס נפשך ולא תדע לשמוח בשמחתך, ולא עוד, אלא שבשביל זה יש לפעמים שגם הרצון ללמוד את תורת ד׳ חסר לך ולשמוע את קולו לא תאזין.",
                "ועל זה באנו אליך, בן יקיר, זאת רוצים אנו לעשות ממך. חן השכינה על פניך יאיר, מוחך, לבך וכל אבריך לתורה ועבודת ד' יפתחו, לבך ונפשך בקרבת אלהים אשר על ידך ירגישו, את כל בקשותיך לפניו יתברך כלפני אב אוהב תשפוך, והוא כאב לבן אהוב לענותך ולרצותך יחיש.",
                "בן יקיר, אפשר תפחד לאמר הנה אתה עוד נער רך וטוב, אוהב לשובב מעט אוהב לשחק עם הנערים, והנה באנו אליך לעשותך בפעם אחת לאיש זקן יושב ודומם ולרחק ממך את כל ילדותך, עוד די לך בכל זה. אבל טעית גם טעית. נער כשנותיך תשאר, עם חבריך חברים טובים כערכך תתחבר אף תשחק, ועם כל זה למטרה אשר העמדנו לך מראש תגיע, אם רק תדע איך לשחק ואיך לשובב, ואם רק תאמין ותדע שד' יתברך מלכותו בכל משלה ואת הכל אף את המשחק שלכם הוא יתברך רואה. וכמו שמוכרח האיש לעשות את צרכי גופו לאכל לשתות וכדומה מפני שכן בראו ד' כן גם קשה לכם נערים להתאפק מלשחק מפני הילדות אשר בכם. אבל גם באכילה וגם במשחק יזכור האיש, אשר ד' הוא אדון עולם הוא בראו הוא מנהיגו והוא משגיח עליו, הכל שלו וגם אנחנו שלו.",
                "מטרה גדולה זו לנו, לא לכפות אותך שתלך בדרך ד' בעל כרחך, רק שגם בעצמך תרצה ללכת בו, כי לא בעשיותיך הטובות לבד אנו מסתפקים, רק שגם אתה בעצמך תהיה טוב אנו רוצים כפי שאמרנו לך. וכיון שזאת היא עיקר כונתנו לכן אין אנו רשאים להשאיר בך שום ניצוץ מחשבה ורצון לא טובים, מוכרחים אנו לכנס למוחך ולבך לישר בך כל מחשבה ורצון שבך ולהעלותם. וכיון שיודעים אנו שעודך מפקפק בדברינו אלה ושואל אתה בקרבך לאמר, איך אפשר שממני, ולא עוד אלא שעוד בנערותי אעשה אישיות גדולה כל כך ואהיה בן שעשועו בן רחומו של הקב\"ה כפי שהם משיחים לי, לא אבי ולא אבי אבי היו כן, וגם אני בעצמי נער פשוט הנני. לכן גם מחשבה עקומה זו אסור לנו להשאיר בקרבך.",
                "דבר ד' אלך, נער ישראל, עשה אזנך כאפרכסת לשמוע את תשובת אביך שבשמים לך, אשר שם בפי נביאיו וחכמיו בתורתו הקדושה, ואנחנו רק נלקט אחד לאחד את דבריו הקדושים כלהבות אש אליך, למען תתחזק להעשות ארז מארזי הלבנון אשר נטע ד׳.",
                "אם נפל לבך בקרבך מפני שאביך ואבי אביך רק אנשים פשוטים היו, הגבה את עצמך עוד למעלה מהם והסתכל עוד יותר מרחוק, ומי היו אבותיך מאז, הקדושים והנביאים התנאים האמוראים הגאונים והצדיקים, והגמרא אומרת (פסחים ס\"ו ע\"א) ישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן, לא דבר שהיה מכבר וכבר עבר הוא, רק גם עתה אומרת הגמרא ניצוץ אבותיך הנביאים בך ובכל נער ישראל נמצא, ועליך רק לחפור אחריו ולגלותו בקרבך.",
                "ולמה זה תתמה כך לאמר, שכיון שאין אתה מרגיש בך שום יתרון משאר הנערים אי אפשר שתעלה תתגדל ותתקדש, האם גם את עצם שאר הנערים אתה מכיר, האם תוכו של עצם נער ישראל אתה יודע, הסכת ושמע את דברי המדרש ותשתומם (מדרש רבה איכה) אר\"י בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב\"ה, גלתה סנהדרין מירושלים ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות כהנים ולוים ולא גלתה שכינה עמהם, וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם עכ״ל<sup class=\"footnote-marker\">‏*</sup><i class=\"footnote\">לא הילדים הכי קטנים בלבד נקראים בשם תינוקות, רק כל הנערים שלומדים בבית רבם נקראים בשם תינוקות לענין הזה, ועיין זוה\"ק משפטים צ\"ה שמבן י\"ג ולמעלה אקרי בן לכנס\"י בבחי' אני היום ילדתיך.</i>. כל כך יקרים הם אצל הקב\"ה נערי ישראל שלומדים תורה. הסנהדרין גלו גם הכהנים והלוים ולא גלתה השכינה עמהם, וכשגלו התינוקות אמרה השכינה, כל כך קשורה אני בהם עד שאי אפשר לי להשאר בלעדיהם ויחד עמהם אני את עול הגלות עלי מקבלת וכביכול עמם יחד בצרה אתענה.",
                "והאם גם בעצמך ובדעתך לא תבין זאת, שמע נא את דברי ישעי׳ הנביא (ישעי׳ ה׳ ז') כי כרם ד׳ צבאות בית ישראל ואיש יהודה נטע שעשועיו. כל בית ישראל הכרם של ד׳ הוא, ואיש ישראל הפרטי עץ יקר הוא שד׳ משתעשע בו אם רק הולך בדרכו, דרך התורה, וגם אתה נער ישראל שורק קטן. כשאנו מדברים עתה אליך, אין אנו יודעים עם מי מדברים ואף אתה לא תדע מי אתה ומה תהי׳ כשתתגדל בעבודתו ובתורתו, אם צדיק וגאון אשר שמו ילך מקצה העולם ועד קצהו, או אפילו עשיר עובד ד׳ מופלג בתורה ויראה בעל צדקה גדול, טוב לשמים וטוב לבריות אשר תפארת לעם ישראל כלו תהי׳, וכל אב ואם בו יתברכו לאמר לבניהם, ישימך אלהים כזה. כבר שמענו גם שמענו מהרבה אנשים גדולי ישראל, שבקטנותם לא הכירו בהם שום יתרון על חבריהם וכשהתמסרו לעבודתו יתברך גדלו והצליחו ועד לנצח בראש עם ישראל כלו נשארו, בצל תורתם ועבודתם כל בית ישראל יחסיון, ועד שיבא משיחנו באורם נסע ונלך.",
                "לא שאנו אומרים בזה שאין חילוק בין הכשרת נער ונער, רק שאין אנו יכולים להחליט בעניני ההכשרה ולאמר מראש מה יהי׳ משפט הנער כשיגדל, כי ישנם תלמידים שהכשרותיהם סגורות ונעלמות בהם עד שלא יאומן עליו שהוא יהי׳ גדול בישראל הן בתורה והן בצדקת עבודה, וכשיגדל והנה לפלא כל מכיריו, לפנינו איש גדול אשר כלם לפני רום ערכו יכנעו ולפני גדולתו יתבטלו, ולהיפך כמה נשמות גדולות שהיו ראויות להאיר את עיני ישראל נאבדו ע״י שהתרשלו בעבודתם בנעוריהם. וגם אתה, בן יקיר אם כהתרשלותם תתרשל ואת כשרונותיך אשר עצורים בך מבלי אשר תרגיש אותם ח״ו תאבד, לא נער בלבד שחתת רק אפשר גאון ישראל וצדיק בעל מדרגה ח״ו אבדת, ולא לו לבד הרעות רק גם בעם ישראל כלו אף לקדוש ישראל פגעת, ועל הדבר הזה השכינה מקוננת ומיללת לאמר, ספדו שמים ומלאכיכם אף הארץ ומלואה לי מר יבכיון, עולם לי בראתי ולשכון בתוכה קויתי, גדולי ישראל ועבדי הצדיקים את שכינתי בו ימשיכו ואת גדלות שמי בתוכו יקדישו, את דברי לכלם ישמיעו ולעבודתי את כלם יסגלו וישעבדו, והנה בא העלם הזה, וצדיק וגדול אשר אליו חכיתי ממני איבד, ועבד אשר את כבודי יקדיש וישכון מאתי ביטל, רגל מרגלי כסא כבודי אשר בארץ נגדע וחלק שכינתי מן עולמי נגרש.",
                "נערי ובחורי ישראל, עול גדול הוטל על צואריכם, אחריות גדולה ורבה הרבה מן דעתכם וידיעותיכם עליכם. את כל בית ישראל צריכים אתם להעמיד, חסידיו צדיקיו גאוניו וחכמיו מכם להוציא, אף התגלות שכינת עוזו והתקרבות ביאת משיחו בידכם נתנה. האם תרצו שח״ו נרקב בגלות, אין רואה, לא נביא וחוזה, או האם גם יישר בעיניכם שבעודנו בגלות, ח״ו עוד יותר נרד ועד שאול נפול, ובכם דור הבא, גם גאון גם צדיק העומד בפרץ לגלות את קדושת אלקינו ח\"ו לא ימצא, העל כל אלה יתאפק ה'.",
                "ואפשר כל אחד מכם על חבריו יתמוך ויאמר, גדולי ישראל משאר הבחורים זולתי יצמחו ואני אתרשל ואתעצל. אבל אם להתרשל, גם חבריך כמוך יתרשלו והם עליך יתמוכו, ותורה מה תהא עליה. עם ישראל גוי קדוש מה יהא עליו, השכינה הקדושה מה תהא עליה, נער ובחור ישראל, לומד תורה ודורש את ד׳ כגדול כקטן, על כל אחד מכם החוב מוטל לגלות מקרבו את נשמת ישראל ולעשות את עצמו לעמוד, אשר בית ישראל ישען עליו, אין בכם אף אחד אשר יוכל לפטור את עצמו מן האחריות הזאת."
            ],
            [
                "<b>ראשית הסתגלות התלמיד</b>",
                "את דאגתך, עמך אנו דואגים, ואת משאך הגדול ממך, עמך אנו למשא, וזה תכלית דברינו בקונטרס זה, ואם אך תשמע ותרצה, אישיות גדולה תעלה ממך, מעינות תורתך יפיצו ואורך ימין ושמאל יפרוץ, אשר לא שערת אתה ואבותיך.",
                "אל תעצב בחור ישראל, ואל יפול לבך בקרבך מן אחריותך הגדולה, כי העצבות מדה רעה היא ומקלקלת את המוח והלב אף מביאה לידי התרשלות, רק עשה זאת איפוא, התגבר בבוקר לקום ממטתך וחשוב את תמצית דברינו עד כה אליך, מן האחריות הגדולה אשר עליך ותדאג, אבל רק דאגה ולא עצבות, העצבות שורה במי שאבד את כל הונו למשל, מתיאש הוא ועצב, והדאגה במי שיודע שבמקום הזה עמוק באדמה אוצר נמצא, דואג הוא על עבודתו הרבה לחפור כ\"כ עמוק באדמה, אבל במדה שתתרבה בו דאגתו במדה זו יתחזק ויתאמץ יותר בעבודתו, ישמח ויעבוד עד שימצא את אוצרו.",
                "תחשוב מן גודל האחריות אשר עליך ותדאג, ומתוך דאגתך זו תתחיל ברכת התורה ומעומק לבך תתפלל אל ד', הערב נא ד' אלקינו את דברי תורתך בפינו וכו'. כי באמת ערבה ומתוקה היא תורתך, הושיעני שגם אני ארגיש את נועם מתיקתה. ונהי' אנחנו וכו' כלנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה, רחם נא עלי רבש\"ע שאזכה לעלות אל אשר ראוי נער ישראל לעלות, ללמוד את תורתך לשמה ולדעת את שמך ד', שהיא המדרגה הכי גדולה והאושר הכי טוב בין בעוה\"ז בין בעוה\"ב.",
                "ומעתה בטח בד׳ ששמע את תפלתך וימלא את המית לבך ויוסיף בך רצון לתורה ותשוקת הנפש אל נועם טוהר העליון ואל קדושת אביך שבשמים. תשמח ותתחזק בעבודתך עבודת הקודש, ובכל היום גם את הדאגה הנ\"ל תרחק מלבך (כי הדאגה התמידית מחלשת את המוח וגם היא עצמה נחלשה, אין דאגה ולא חשבון אם מתמידים בה תמיד) אבל גם בכל היום תזכור את תכליתך ומטרתך, רק תזכור ולא תדאג, רק כאיש ההולך בדרך ומזכיר עצמו כפעם בפעם את המקום אשר עליו ללכת שמה, למען לא יתעה אנה ואנה, ואת הדבר והמטרה אשר עליו להשלים למען יחיש ולא יתמהמה. למוד תורה והתפלל בשמחה על שזכית להיות נער ישראל קרוב לד', תדייק בכל כחך ומוחך בתורתך, תעמיק ותשכיל. כי דע נא שמי שמרמה את עצמו בתורה ואינו מדייק להבין את כל דבר על בוריו, ובפרט מי שחושב מחשבות אחרות בשעה שלומד, הרי זה ח\"ו מזלזל בכבוד ד', לאמור שח\"ו, ח\"ו, אין כדאי לו לעבוד לצמצם את מוחו ולהעמיק בדברי אש של מעלה אלו.",
                "תכוון בתפלתך כפי יכולתך, ואף אם קשה לך לכוון פירוש המלות בכל תפלתך, עכ\"פ תזכור בכל עת תפלתך שעומד אתה לפני אביך אב הרחמן נורא מרום וקדוש. אכל, שתה, יישן ככל צרכיך, אף תשמח עם חבריך, חברים טובים לומדי תורה המתנהגים בדרך ד'.",
                "ומעתה אם את דברינו עד כה הכנסת אל לבך ורוצה אתה לשמוע גם הלאה את הדרך, אשר תעלה בו אל ד' ואת האמצעים אשר על ידיהם תתקשר לתורה ועבודה, אז כבר יכולים אנו לקוות שסוף כל סוף תגיע אי\"ה אל המצב אשר עליך יאמר ד', בן יקיר אתה לי, ילד שעשועים, כי מדי דברי בך זכור אזכרך עוד רחם ארחמך."
            ],
            [
                "<b>מעקרי מחלות הנפש ותרופותיהן</b>",
                "כיון שכל תכליתנו הוא לקרבך לתורה ובדרך ד׳ תלך, לכן צריכים אנו להכשיר אותך כפי שהורה לנו התורה בעצמה, סור מרע ועשה טוב, כי א״א להכניס את המלך בלתי אם נקו את החדר מתחילה, וא״א לו לאיש להתקדש בלתי אם הסיר את הרע מלבו מתחילה, לכן עלינו לחפש בך כל שמץ אשר ימנעך מלמודך ומלהתקשרך בד׳, ולהרחיקו. אבל רק עמך יחד נחפש, ואתך יחד נבדוק את עצמך לראות ולמצא את פתיתי החמץ ואת גרגרי הרקב אשר בך ולהשמידם, כי מי הוא עיקר המחנך שלך אם לא אתה בעצמך, ומי הוא אשר עיקר האחריות עליו לחנך ולגדל מן נערי ובחורי ישראל, ארזי הלבנון אדירי התורה אם לא אתם נערים ובחורים בעצמכם, ומי יוכל לדעת כמוכם את חסרוניכם אשר צריכים לתקנם, ומי כמוכם מכיר היטב כ״כ את העקמימיות, אשר שונות ומשונות הן בכל נער ונער ולישרם. ואנחנו יכולים רק לעזר לכם, להכין לכם את הדרך הישר ולהורותכם לאמור, זה הדרך, השביל והנתיב<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">כי יש איש בכל מעשיו הולך הוא בדרך התורה ובאיזה דברים, הקלים לפי דעתו מתעקם ומקיל, הדרך שלו טובה היא, רק בשביל ובנתיב קטן מן הצד תעה, וגם הוא עד שאול ירד ר\"ל.</i> עקום הוא וההולך בו יגיע אל השאול תחתית והסט״א ר״ל, וזה הדרך השביל והנתיב ישר הוא וההולך בו יגיע אל זרועי ד׳ ואל תפארת הוד קדושתו יתברך, וכל אב, מלמד, ומדריך יכול רק לצותכם וליעץ אתכם, ובכם הדבר תלוי אם לשמוע לו, לפעל ולחנך א״ע בדרכו ובמצותו וכל הגה היוצא מפיו תכניסו בכל חדרי לבכם וגופכם, וטוב לכם. ואם ח״ו תמאנו ומריתם מי יועיל לכם ומה יועיל לכם להציל את נפשכם מן הקליפה החוטפת נפשות ישראל ר״ל. רק אתם בעצמכם יכולים לחפש בחורי לבכם ובסדקי נפשכם ולמצא את חסרוניכם כ״א כפי עצמותו ולתקנם ואנו רק על אודות איזה מהם נדבר ואת תרופתן נבאר ומהם תלמדו אתם לכל עניניכם איך לבקש, למצא ולתקן.",
                "ישנם אנשים גדולים וקטנים שאינם מרגישים חסרון בקרבם, ואף אם מביט בספרי מוסר שמדה זו וזו רעה היא, מ״מ אינו עומד על דעתו שמדה רעה זו נמצאת בו ועליו לתקנה, גם בלבו לא ירגיש לא כאב ולא דאגה ממנה, סימן לא טוב הוא לו, כי כך דרך החולים אם תכבד חוליו לא ירגישה ולא ידע כי חולה הוא, (ועיין בשמונה פרקים להרמב״ם, פרק ג׳). אבל ישנם אנשים ונערים גם במדה כזו, בפנימיותו מתחיל הלב להרגיש כי חסרון זה בו ומתחיל לדאוג ולכאוב, אבל בדעתו ממהר הוא לתרץ א״ע לאמר, הלא אין החסרון בי באופן גרוע כ״כ כמו שמיסר הספר, והמעט שיש בי כמעט מוכרח להיות בי כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וגם זהו שותפו של היצה״ר הוא, ואחריתו זוהם הנפש וחושך הגיהנום הוא. יסוד מחלת שניהם היא, שאינם דורשים מעצמם גדלות, דומה להם שרק הצדיקים הגדולים צריכים לעבוד ולתקן א״ע, וכל איש ישראל כפי שהוא ובאיזה אופן שהוא די לו, כבן סכל שאין אביו מבקש ממנו הרבה ובמעט הטוב שנמצא בו מסתפק. ואף על פשעיו מחפה לאמר, הלא סכל הוא. וטעות גדולה טועה איש כזה. וכבר דברנו לעיל איך על כל אחד לעבוד לעזור ולגלות מן עם ישראל את צדיקיו גדוליו וגאוניו, ואיך השכינה מקוננת על המתרשל. אבל אף אם רק איש ישראל פשוט רוצה להיות, למה זה ישכח מהו ישראל פשוט, ואת התנאי אשר התנה ד׳ עם כל איש ישראל מחוטב עצים עד שואב מים, כשבא בראשית עשיתו אותם לעם ישראל וליתן להם את תורתו לאמור, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגלה מכל העמים וכו׳ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט ז׳) זהו איש ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש, תנאי התנה הקב״ה ועתה אם וכו׳ רק אם כך תהיו, ישראלים אתם ואם לאו ח״ו וכו'.",
                "ומי בכם נערי ישראל אשר ימאן ח״ו מלהיות ישראל, ומי הוא אשר לא ידרוש מעצמו ולא יאמר ישראל אני, עבד ד׳ אני ובכל כחי ומוחי, אף עם כל חיי גופי ונפשי אעבוד לזכות להיות ישראל, וכיון שאת זאת ידרוש כ״א מכם מעצמו, כבר א״א שלא ימצא את חסרונותיו, לבו ידאב ולא יצטדק עליהם רק בכל כוחו ישתדל לתקנם ולישרם."
            ],
            [
                "<b>מחלת העצלות וההתרפות ותרופתו</b>",
                "העצלות היא המחלה היותר מזיקה והיותר מצוי׳ בנערים, אבל כמו כל החסרונות כן גם היא שונה בין נער לנער. יש נער שהוא עצל גמור, אוהב לישון הרבה וללכת בטל וכל עבודה עליו למשא, תרוצים שונים לו על כל דבר, כמו שאומר הפסוק אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחבות (משלי כ״ו י״ג) תמיד הוא צדיק בעיניו כיון שמלא תירוצים הוא, ובכל איש גדול ממנו ועובד הוא מוצא תמיד חסרונות, כדי לישר א״ע בלבו ולא יתביש ולא יתקנא בהם על שאינו עובד כעבודתם. ואף אם מתחזק לפעמים ומתאמץ לעבוד, עד מהרה ילאה, רק שבוע או שבועים מן התחלת הזמן של החורף או הקיץ לומד הוא בהתמדה ולא יותר. ואם ח״ו יש בך מדה רעה זו עקור נא אותה עד מהרה, עקור ושרש אחרי' מאוסה ובזוי׳ היא, וכרקב בעצמות את הכל היא מכלה.",
                "ענה נא לי בחור עצל, במה יפה כחך מכל העולם, השמש והירח עובדים את עבודתם בלי הפסק, אף את הארץ חורשים משדרים וזורעים, והיא את כחה ולשדה נותנת בעבודתה שפקד ד׳ עלי׳ לצמוח ולגדל. השור, הסוס וכל בהמה כלם בכל כחותיהם עובדים ורק הבריות המזיקות וחיות הטורפות הן ההולכות בטל, ורק לטרוף ולדרוס זה את זה. יתאוו, ולמה זה תהי׳ אתה כאחד ללכת בטל. ראה נא, חז׳׳ל בכל עבודתם הגדולה שעבדו במסירות נפש עוד הוסיפו לעורר א״ע ולקחת מוסר מן העולם, ור׳ אליעזר שמימיו הקדים הוא לבוא לבית המדרש קודם שבאו שאר הרבנן והתלמידים ואיחר לצאת אחר שכבר יצאו כולם, ומ״מ פעם אחת ראה בבוקר שמוציאי הזבל והתבן ועובדי השדות השכימו לו לעבודתם, כבר יסר א״ע לאמר הם לעבודתם ההדיוטית כ״כ משכימים ואני בעבודתי את ד׳ למה זה אחרתי היום (מדרש שה״ש א׳) והתבונן נא גם אתה, הבנאי עובד בכל היום על גפי מרומי הבנינים במסירות נפש, האכר עובד את אדמתו בזיעת אפו, וכמה זיע וכח מאבד אביך עד שמוצא את פרנסתו גם בשבילך, כל בני האדם עובדים, זה בראשו וזה באבריו וכלם בעבודה את כל גופם מפרכים, ואתה תלך בטל, למה זה יקללוך השמים והארץ וקרא זה אל זה לאמור, ראה נא, אנחנו וכל צאצאינו, כפי אשר הפקדנו אלקינו אדונינו ובראנו לעשות ואעבוד, כלנו עובדים, והבחור הזה מתעצל ועל כלנו מתגאה ללכת בטל.",
                "אבל אף אם לא נלקית במחלה גרועה מחלת העצלות, וגם לא נזהמו גופך ונפשך בזוהם הבטלה, עוד אינך חפשי מלבקש ומלנקות ממך גם את אבק רקב העצלות אשר, התרפות שמו, ואם אינה מסוכנת כהעצלות, מ״מ גם היא אם תאחז באיש, להוציא מקרבו את אשר יכול להוציא תפריעהו, ואת הדרך העולה בית אל מלעלות תעכבהו. זכור נא שהתורה משמים נתנה, ולהיות ישראל לומד התורה ועובד ד׳, עלי׳ לצל כנפי ש ד י היא, ורק ע״י עבודה התחזקות והתאמצות כל כחי הגוף והנפש יכולים להגיע אלי'.",
                "כל עבודה לפי ערך הדבר הנקנה נמדדת, דברים זולים ושטותים כמעט בלי עבודה נקנים, ודברים יקרים מהם, ביותר עבודה קונים אותם, וללמוד תורה ולחסות בצל קדשו רק בעבודה קשה יכולים להגיע. לא בעבודה שהיא קשה וגדולה מן יכולת האדם, כי ד׳ יתברך לא נתן לנו עבודה למעלה מכחותינו ויכלתנו, רק שצריכים להתאמץ ולהתחזק בה, לא לעבוד בלבד בשעה שבאה עבודה לידו, רק להיות איש עובד בעצם ולא מתרפה, ושלמה המלך אומר גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית (משלי י״ח ט׳) העצל אינו רוצה לעבוד לגמרי והוא הבעל משחית. והמתרפה עושה הוא כשעה שבאה דבר עשיה לפניו, אבל הוא בעצמו אינו איש עובד, נרדם הוא בעבודתו, מאריך בה ללא צורך ורוצה רק בשטחיות, לא יתאמץ ולא יתעמק, והחרוץ שהוא בעצמו איש עובד, מבקש הוא את העבודה מפני שא״א לו ללכת בטל, וכשנאנס ועברו עליו איזה שעות ומכש״כ יום שלם בלי עבודה, נמאס הוא בעיני עצמו ומביט ע״ע כעל איש מזוהם, העבודה היא חיותו ותענוגו מעבודה קלה לא ישבע ובשטחיות לא ישקיט את נפשו השואפת לעבוד. זריז ועובד שמח ומעמיק, וכזרם מים אשר בעכובו מתרגז, ובשטן לו, עוד כחו מתגבר לשבור ולשטוף, כן גם הוא על כל מניעה מתחזק וכל עיכוב רק את שאיפתו מרגיז לשטוף ולעבוד.",
                "והנה אף שמחלת העצלות יותר גרועה היא מן ההתרפות, מ״מ יקשה יותר לרפא את המתרפה מאשר את העצל. כלומר, נער העצל אם רק ירצה יש לו יותר אמצעים להרחיק מעצמו את מדת העצלות מאשר מדת ההתרפות. כי בעודו בישיבה גם אביו גם המלמד יעמיסו עליו עבודה, מוכרח הוא להשכים בבוקר ולבוא בזמן הקבוע לישיבה, מוכרח הוא ללמוד סכום כזה וכזה בכל שבוע וכדומה, ועי״ז יכול הוא להתרגל שלא להתעצל גם כשיגדל. משא״כ המתרפה אם הוא בעצם מתרפה, או שהיתה בו מדת העצלות ורחקה ממנו ונשאר בהתרפות, קשה לו להטהר ממנה, כי גם כשמשכים גם כשעובד הכל הוא בהתרפות ושטחיות, הן בלמודו והן בכל שאר מיני עבודה. כשבא לגרש איזה מדה רעה מקרבו לא ידקדק לשרש אחרי׳ ולתקנה בכל תיקוני׳, בתפלה לא יתאמץ לכון פירוש המלות, כי רק בשטחיות ובקלות רוצה הוא, ונוח לו יותר להרהר בשטויות מאשר לצמצם את מוחו ולבו לכון את הדברים שמדבר לפני אדון עולם.",
                "לכן בחור ישראל, אם חס אתה על עצמך ועל שנות ימי חייך עד זקנה ושיבה, גרש את העצלות ממך, ושרש אחר רקב ההתרפות להשמידה מקרבו, זרז את עצמו והי׳ חרוץ, לא שתחפז בכל מעשיך כאותם נמהרי לב, כי גם בכל התחפזותם מתרפים הם, וע״פ רוב כל מעשיהם בשטחיות, בלי עבודה עמוקה שכל הגוף והנפש ישתעבדו לה, הי׳ מתון אבל חרוץ מתאמץ וזריז. וכיון שכבר אמרנו לך שעיקר המחנך אותך אתה בעצמך הנך, לכן נבאר לו מעט יותר מהו החילוק בגוף ומח בין חרוץ למתרפה, כדי שתשכיל בעצמך לדעת איך ובמה לגרש בכל דבר ובכל פרט את ההתרפות ממך ולהשתנות כולך לחרוץ.",
                "כל ענין עשי׳ באיש, בין עשית הגוף כפועל בין עשית המח בדעת, הנפש היא העושה ע״י המוח, הלב ושאר חלקי הגוף שמתלבשת בהם, והרבה חלקים ישנם במוח, ובשעה שהנפש מתלבשת בהם כלם מתעוררים ועומדים לעבוד את עבודתם לתכלית אחת להבין דבר זה שמעמיק בו. וכן אם הוא דבר עשי׳ בפועל באברים, כל האברים וכלי המעשה מתעודדים לתכלית אחת לפעול פעולה זו וזו. והמתרפה נפשו לא קמה בכח רב, רק במצב של מין תרדמה הוא נמצא. כי הנך רואה שגם הישן לא כל מוחו ישן ובטל, וגם אז עובד הוא מעט לדמות את החלומות אשר ראתה נפשו או אותן החלומות שהם רק מהרהורי לבו של יום העבר, והמתרפה גם בהקיצו הוא כמו שאמרו חז״ל יושב בטל כישן דמי, לא ישן ממש, ערה נפשו יותר מאשר בישן ממש, אבל לא קמה ולא ערה לגמרי, נים ולא נים תיר ולא תיר, חלקי מוחו ואבריו אינם מתאמצים ומתיחדים יחד לעבוד עבודה, נפשו לא קמה להתלבש ולהחיות את אבריו כחיים חזקים, חיי גבור המתחזק ומנצח בעבודתו, התאמצות וחיים החזקים חסרים לו. וזה שמו <b>מתרפה</b> מלשון רפה וחלש, לא חולשת הגוף רק הנפש, שלא התאמצה לקום לאחוז בכלי המוח והגוף להכריחם להתעמל ולדקדק. גם ציור ודמות מעבודתו אין לו, אף לא עונג, ולא שמחה.",
                "אבל נשאל נא אותו בחור מתרפה, למה זה כשצריך אתה לנסוע איזה נסיעה האהובה לך ושמח אתה בה תתהפך עד מהרה לחרוץ, משכים אתה לקום בבוקר ובאיזה רגעים אתה מלביש אותך, וכל מעשיך בדיוק ובזריזות. ולמה זה בשבת ערב פסח אתה ממהר לעשות את מעשיך בזריזות אשר תמיד אתה מאחר ומאחר אותם כ״כ, עושה ומפהק, פועל ונרדם, ואין קץ ואין טעם ואין ריח להם. זה הוא מפני שאהובה לך העבודה ונפשך שמחה בה, מתעוררת היא בכח ואוחזת ככל חלקי מחך וגופך וכלם חיים, מתאמצים לא מתעלפים ערים ולא נרדמים. ולמה זה אין עבודתך עבודת הקודש כ״כ אהובה לך עד שתקים נפשך בה, תתעורר לחיות חיים חזקים, תתאמץ במוחך וגופך עד שכלם יעבדו בחריצות התחזקות ושמחה.",
                "ישנם הרבה אנשים שלבם שלם עם ד׳ ותמיד משתוקקים לעבדו, ובשעה שמדברים עמהם דומה ששקועים הם מכף רגל ועד ראש בעבודה, ובאמת רק רצון להם ובעצם הם נמוכים וקטנים, כי תמיד כאשר רק ישתוקקו ויקבלו עליהם לעבוד, היצה״ר מזמין להם מניעות והם מתפתים ונדחים מיד, אבל באם היו חזקים ואיתנים זריזים וחרוצים, כי אז לא היו נדחים מכל מניעה. גדולה וקטנה, וברוח העבודה עבודת ד׳, אשר בהם, היו מתחזקים על כל ועלו. אבל כיון שהתרפות בקרבם עוד מילדותם, מתרשלים הם מלהתחזק ומלהתגבר על כל מניעה. וגם אתה לא תשמח על הרצון הטוב אשר בך בלבד, כי אם לא תעקר ותשרש ממך את התרפותך ואם לא תטע בך זריזות וחריצות ימנעך יצרך וח״ו תכשל.",
                "האם דברינו אשר דברנו אליך עד כה, איך כל עם ישראל, אף קדוש ישראל ממתין עליך, ובידך להיות ישראל לקדש את עם ישראל ולהשכין את אדון עולם בעולמו אשר ברא, עוד אינם מספיקים לך לעורר את נפשך שלא תהי׳ עצל ומתרפה רק זריז וחרוץ, אם כן הוא שמע נא משל ומליצה.",
                "מעשה בסנדלר יהודי עני בארץ ישראל שדר על אם הדרך, כל פרנסתו היתה מן העוברים ושבים, אם יקרע לאחד סנדלו ויתקנהו, אם תפסק לאחד רצועתו וירצענה. פרנסתו היתה מצומצמת אבל שלו הי׳ תמיד גם הוא וגם אשתו ובניו, כי הי׳ האיש ירא את ד׳ מאד, וגם את אנשי ביתו למד, שכל חיי האיש עלי אדמות קצרים וארעיים, ועיקר הם החיים הנצחיים אשר בעולם העליון, שתתענג הנפש בהתקרבותה אל תפארת יקר מלכות שמים ותהנה מזיו שכינתו ית׳. ומה יועיל לו לאיש כל הונו אם יתבטל, את אלקיו לא יעבוד ואליו לא יתקרב. למדן לא הי׳ אבל כפי יכולתו גם ביום גם בלילה כל שעה שהי׳ פנוי למד והתפלל לד', ויש אשר תתעורר נפשו ותתלהב מאד,להתפלל ולהשתפך לד׳ באין מפריע ומבלבל, ויצא מביתו הצר ומדירתו בת חדר אחד אל היער, אשר לא רחוק ממנו. העוברים ושבים כאשר ראו מרחוק והנה איש עומד פניו בוערים, משבח, מודה ומתפלל ומדבר לד׳ כאלו גם בעיני הבשר שלו ראה את הוד כסא כבודו לפניו, תמהו ופחדו, אבל מכיריו ידעו כבר, ואמרו בודאי הסנדלר החסיד הוא, כי כן יכנוהו מכיריו מבין הגוים.",
                "ויהי בראשית ימי המלחמה האחרונה כאשר שבת כל עובר אורח, ונפסקה גם פרנסתו הדחוקה, ויעבור יום ואין לחם גם לו גם לאשתו ובניו. והנה גם יום השני כולם רעבים וילדיו הקטנים מתענים ובוכים, הוי אבי תנה לנו לחם ולא נגוע ברעב, והנה גם יום השלישי כולם כבר שוכבים, חלשים והומים כיונים, אבי לחם, רק שפתותיהם נעות וקולם לא ישמע כי חזק עליהם הרעב וכח אין להם לצעוק וגם הוא גופו נחלש וברכיו כושלות מן הצום ומן גודל שברון לבו על אשתו ובניו ויתחזק ויצא החוצה. אשתו צעקה, הוי בעלי אל תצא מזה, אם נמות ברעב, כלנו יחד נמות, אבל הוא גם אז לא סר בטחונו מד׳, ויאמר לא אל המות אניי הולך רק אל אלקים חיים, אל היער להתפלל אל אבי שבשמים אני הולך, שיעשה עמנו נס וחיינו.",
                "וילך הלך ובכה, וישא את עיניו למרום ויאמר, אנא ד׳, עוד קודם שבראת את עולמך בחרת בנו להיות בניך, עבדיך הקרובים אליך. תמיד דרה שכינתך הקדושה עמנו בארץ, ואותנו על כנפי נשרים העלית, אף למרום אל זרועיך ואל חיקך כביכול. ומה טוב היה לנו אז, כאשר הי' דבר דברת עמנו, לא מן השמים בלבד השמעת את הוד קולך רק גם בנו דברת, נגלית בנביא ובאיש מבינינו שמענו את קול ה׳ מדבר עמנו, מוכיח ומישר אותנו, גם העולם כלו חל מפניך ומפנינו, כי מי כל בשר אשר לא יחת מפני האנשים אשר אדון העולם שוכן עמהם, מקיף אותם אף דר בקרב גופם ונפשם, ומה מאוד מר לנו עתה שהסתרת את פניך ממנו, הלב מתגעגע אל קדושתך אשר נסתרה והנפש צועקת קרבני אבי, ואין קשב, ואף בשעה שמתעורר הרהור תשובה באיש ישראל, ומתישב הלא על גודל עונותי רחקני ד', נשוב נא אליו ונעבדהו וגם הוא כאב רחמן אלינו ישוב, גם אז מר לנו, כי מאז הסתרת מאתנו תקפו עלינו כ״כ צרות רבות הן בעניני פרנסה והן בשאר ענינים, אשר כ״כ מטמטמות את הלב ומטרידות את הנפש עד שמעבירות אותנו על דעת קוננו ח״ו. רבש״ע לא עלי בלבד אני מתפלל רק על כל בניך בני ישראל. אב הרחמן, איך עזבת את בניך בעולם כ״כ עצוב ואיום לבדם, ואיך תביט כשהם מתבוססים בדם מכותיהם ותחריש, אבל לא את פרנסתנו בלבד אני מבקש, רק אותך אבי אהובי ואת קדושת מלכי וקדושי אני מבקש, קרב אותנו והתגלה לנו, רחם עלינו, פדה אותנו, ושלח לנו את משיח צדקך עתה ונעבדך ביראה ובאהבה כאשר לבבינו משתוקקים ומיחלים.",
                "ויהי כי הרבה לבכות ולהתפלל וייעף ולא הי׳ לו במה להשיב את רוחו אליו מן הצום ומן הבכי ויתעלף. והנה הריח ריח טוב חזק מאד ותשב אליו רוחו מעט, וירא והנה פרח יפה מאד אשר גדל ביער וממנו נודף ריחו הערב. ויתחזק ויעמוד ויקצור את הפרח ואץ לביתו להשיב מעט גם את נפש אשתו ובניו בזה עכ״פ. ויהי בדרך והנה מרכבה נוסעת ובה יושב אדון אחד, ותעמוד המרכבה ויקרא אליו האדון, שמע לך עני למה לך פרח כזה, תנה אותה לי ואתנה את שכרך כסף. ויען העני, לא אמכרנו בכסף רק אם תתן לי ככר לחם בעד אשתי ובני הגועים ברעב זה שלשה ימים, אתן לך את הפרח ועוד אברכך לפני ד׳. וימכור את פרחו בעד הלחם וירץ אל ביתו שמח.",
                "ויהי בלילה וירא את אביו בחלומו והנה קורע את בגדיו צועק ובוכה ומכה על לבו, ואומר דע לך שתפלתך אשר התפללת היום ביער, עלתה ברעש למרום וכל מלאכי רחמים התעוררו וצעקו אל ד׳ עד מתי לא תרחם על צאניך המדוכאים ועל בניך הטבועים כ״כ בצרות ואת שמך אינם שוכחים ובך כ״כ קשורים. מחיצת הברזל אשר בין ישראל לאביהם שבשמים כבר חשבה להשבר, וכל התפלות שהתפללו ישראל מאז ולא עלו, עתה עלו, ועוררו רחמים מבעל הרחמים לגלות את הקץ. ויצא הכרוז כיון שאתה בתפלתך קרבת את הקץ לכן יתגלה לך הפרח אשר בו להחיות את המתים<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">עיין קהלת רבה ה' שיש עשב של תחית המתים ונתגלה לאחד.</i> ואותי שלחו לבוא אליך בחלום הלילה ולהודיעך שתלך למערת המכפילה ושאר קברות הנביאים להחיותם, ויביאו את משיח צדקנו. בכל השמים והיכלי עליון נעשה אורה ושמחה. מלאכי עליון ונשמות הצדיקים שמחו. ורעש גדול ויללה נעשה אצל השטן והכת דילי׳, מה יעשו מעתה. ויתיעצו לרמות אותך וליטל את הפרח הזה מידך, וזה האדון אשר קנה ממך את הפרח שליח השטן הי׳, שהתגנב לחטוף את הפרח של תחה״מ. ",
                "ועתה הוי ואבוי בני, לא לך לבד הרעות, רק גם לכל ישראל, אף להקדוש ישראל. הכל הי׳ בידך, גם האבות גם הנביאים וכל הצדיקים אף המשיח בידך הי׳ ואת הכל בעד ככר לחם אבדת. השטן וכל מלאכי חבלה עתה שמחים ועלינו מצחקים ומהתלים, בושים ובוכים אנחנו כלנו וכלם צועקים ועליך שואלים, מי הוא האיש אשר את כל אלה החריב ואת אור הקדושה כבה, האם יכול להיות שאיש יהודי הוא ובשם ישראל יכנה.",
                "ועתה בחור ישראל דואג אתה הרבה על העני הזה שאיבד והפסיד את כל הקודש והצדיקים וביאת המשיח בעד דבר של מה בכך. ואם עליו תדאג שלא הי׳ לו לעשות אחרת, כי לא ידע שנסיון לפניו, איך תדאג אף תקצוף עליך שתדע שתמיד עומד אתה בנסיון ומ״מ לפני כל דבר קטן תכרע ולא תעמוד בו. בידך להיות גאון וצדיק, להשרות את שכינתו ית׳ בך שגם אנשים אחרים ממך יתקדשו, ושעל ידך אל ד׳ יתקרבו, את דבר ד׳ תלמד אותם ובדרכיו תדריכם ואתה וחבריך את הקץ ואת התגלות משיח צדקנו תקרבו, ומה יועיל רצונך לבד שתרצה להיות יהודי אמיתי אם תתעצל תתרפה ולא תעבוד, ומן כל מניעה תדחה ח״ו ואל כל דבר אשר יראה בעיניך טוב תקפוץ, ובכל נסיון קטן וגדול לא תעמוד. אין כונתנו שתהי׳ זריז ותעשה עבודתך רק כחרוץ בעל מלאכה של חול להבדיל בלבד, בשעה שרבו ממהר אותו, או שהוא דוחה את עצמו, שעבודתו יבשה עבודת אברי הגוף בלבד, רק עורר את נפשך רוח אלקים ישאך ויתרעשו גלגלי נפשך ואברי גופך, תתאמץ ותתחזק לעבוד את ד׳ בחזקה בהתלהבות אש קודש ושמחה."
            ],
            [
                "<b>איזה עצות פרטיות למתרפה</b>",
                "הרצון בלבד שתרצה להיות חרוץ עובד את ה׳ לא די לך, צריך אתה להעמיק ולמצא עצות ותחבולות לעקור ולשרש בהן את ההתרפות ולקבוע בך את החריצות. וכן הוא בכל המדות, לא די ברצון לבד שתרצה שתעבורנה מדותיך הרעות ממך ותחלפנה על מדות טובות, רק צריך אתה להעמיק למצא עצות ותחבולות שונות להן. כי מדות הרעות מן מחלת הנפש והגוף הן, והאם יתרפא החולה ברצונו לבד להתרפא אם לא ישתדל ויעסוק ברפואות, ובענין העצלות וההתרפות שאנו עוסקים עתה בהן, כיון שאתה בעצמך עיקר המחנך אותך העמק במחלתך, התאמץ משול ופקוד עליך.",
                "קודם כל עבודה, התבונן כמה זמן צריכה היא לשהות, ופקוד עליך. \"למשל\", דף גמרא זה ישהה שעה, או לחזור עליו בחצי שעה ולא יותר, ותפקוד על עצמך פקודה חזקה קודם כל מעשה עבודה, עשיה זו לא אתרשל בה רק במשך זמן הזה אגמרנה, ואחר שגמרת תביט אם לא אחרת ותשמח, ואם אחרת, לא מפני איזה מניעה, תצטער ותכעס על עצמך מאד לאמר: געוואלד! וואס וועט פון מיר זיין, מיט מיין געמיין פוילקייט בין איך דאך מיך מאבד פון ביידע וועלטען און חס וחלילה מכעיס דעם אויבערשטען, (אויה! מה יהיה הסוף אתי? בעצלותי הפחותה הריני מאבד שני העולמות ומכעיס על ידיה את קוני). וכאשר תתרגל כך ופקודה זו תקבע בך, ועול חזק יהיה על צוארך בזה, אז בכל עת למודך תרגיש בקרבך כאלו עומד מי על גבך ודוחה אותך לאמר: אל תתרפה, ולא תתעה בדעתך לחשב מחשבות אחרות באמצע למודך.",
                "בחור המתרפה, אף אם הוא יכול כבר ללמד בעיון יותר, מכל מקום טוב שבשעה שלומד לבדו ילמד יותר פשוט, ויקצוב לו זמן לכל דבר מלמודו, במשך שעה ילמוד כך וכך גמרא ובמשך חצי שעה ילמוד כך וכך תנ״ך וכו'. כי כשילמוד בעיון יותר, חוץ מזה שלא יוכל להקציב לו זמן לכל דבר ולמהר את עצמו כי אין זמן קבוע לעיון, עוד יתעה ויסתבך במחשבות אחרות. אבל גם מעיון בתורה לא ינוח כי זה עיקר למוד התורה, לחדר בכל כחו ובכל המחשבה אל תוך קדושת התורה, ועיקר פתוי היצר הרע שמפתה את המתרפה היא שילמד רק בשטחיות בלא עבודה ובלא עיון. רק כשבא לעיין עם רבו או עם איזה חבר טוב, וזה את זה יעורר שלא לתעות ולא להתרפות, וכאשר יתרגל להיות זריז וחרוץ לא עצל ולא מתרפה, יוכל כבר גם בלמודו בינו לבין עצמו ללמוד בעיון.",
                "הבחור שגמר כבר ויצא מן הישיבה ואין זמניו ושעוריו נקצבים מן מנהל ומלמד הישיבה, יקצוב לו שעורים על כל היום, ולא הרבה יותר מדאי בפעם אחת, וכשעוברים עליו איזה ימים ומשלים את שעוריו מדי יום ביומו, יוסיף בהם מעט. למשל, כשקבל על עצמו ללמד בבוקר במשך שתי שעות דף גמרא רש״י עם תוספות, אחר איזה ימים יאמר לעצמו: הנה פרשה חומש ורש״י אוכל להוסיף לי באותן שתי השעות מבלי שאחסיר מן הגמרא ותוספות, אשנס את מתני ללמד יותר בחריצות בכח ברצון ובשכל ותשאר לי רבע שעה או יותר מעט על החמש-רש״י, וכן יוסיף בכל יום עד אשר מעט מעט יעמיס את כל היום בהרבה שעורים של תורה ועבודה.",
                "טוב שתכתב לך על נייר את סדר כל היום, למשל: בבוקר בשעה זו אני קם, בשעה זו כבר לבשתי נטלתי את ידי אמרתי קריאת שמע וברכת התורה, ואני מתחיל ללמוד עד שעה זו וכו', ובכל יום תביט ברשימה להשלים את חקך. אף התלמיד בישיבה אם רק ירצה, יוכל לדחוק ולהוסיף לו שעורים על שעורי הישיבה. ולמה זה תפנה ותבטל כל כך בעת ארוחת הצהריים ובלילה מן עת יציאתך מן הישיבה עד שאתה שוכב במטתך, ולמה זה לא תגזול גם מזו גם מזו איזה עת לה', והשעורים אשר תקבע לך בכל היום, בין תלמיד הישיבה בין לומד בעצמו, כל כך תתרגל בהם וכל כך יקבעו לך לכל יום לכל שעה אף לכל רגע לחוק ולא יעבור, עד אשר אם תאנס ביום אחד מלהשלים איזה דבר, מעצמך תצטער על זה ותרגיש בעצמך שפרצת בחומת היום הזה, ושיעור החומש או של חצי עמוד גמרא אשר חסרת ביום הזה צועק אליך למה זה זנחת ורמסת אותי.",
                "בכל יום תביט ברשימה שלך של היום אם לא חסרת אתמול מה, ואם נאנסת וזנחת, אז אם מפני התרשלות חס ושלום זנחת, תצטער ותכף ביום השני תשלים את אשר חסרת ביום הראשון. אבל אם רק מפני שלמדת איזה ענין קשה, או העמקת ללמוד ובשביל זה זנחת, אל תצטער, אף אין אתה צריך להשלים ביום השני את מספר הדפים שחסרת ביום הראשון, כי את כל שיעור הדפים שאמרנו שתקצוב לו כמה דפים תגמר בכל יום, זהו רק בלמוד הפשוט, או במי שלא גירש עוד את ההתרפות, שצריך להקציב לו מספר דפים לכל יום לכל שעה, כדי שלא יתרשל ויאריך בעמוד אחד ללא צורך, אבל מי שלומד בעיון בלא התרפות ומאריך רק מפני שמוסיף עבודה על עבודתו וחקר אלקי בגמרא תוספות וכו', אדרבה אשרי לו ומה טוב חלקו, וזה הוא עיקר למוד התורה שזוכים להתדבק על ידה בה'. ותלמיד כזה יקצוב לו את שעוריו של הלמוד בעיון, לא במספר הדפים רק מספר של שעות, כמה שעות ילמוד בעיון, וכמה דפים או רק עמודים, שיעלו לו בשעות אלו, יעלו לו. ואל תחשוב שכיון שתעמיס עליך הרבה עבודה, תתרגל לרמות עצמך וללמוד כל דבר רק בשטחיות, כיון שתרצה להשלים את מספר הכמות של עבודתך הרבה שקבלת על עצמך, אדרבה את הכלל הזה תדע, העול של רבוי העבודה אשר תעמיס עליך, יעורר אותך לעבוד, לא עבודה רבה במספר כמות בלבד ובשטחיות, רק גם בעיון ובדיוק. תתחזק ותתאמץ וכל עצמך יתהפך לחרוץ, לעבוד עבודה קשה אף המפרכת את הגוף. ולהפך, אם לא תרגיש על עצמך אחריות ועול לגמור הרבה בכל יום, תתרפה, ואף המעט שתלמד, בלא עיון בלא שמחה אף בלא שכל יהיה.",
                "את הכלל הזה תדע, כמו שאי אפשר לעור בשתי עיניו שיראה, ולחמור שישכיל, כך אי אפשר לנער בלי עול שיזדרז וישכים, ולבחור בלא חובות לעצמו, שיחרץ וידקדק. וגם מעצמך צריך אתה כבר להבין טעם הדבר. כחי הנפש אשר במתרשל נרדמים הם, וצריכים לדוחה אשר יעורר אותם ויכריחם לעבודתם, והעול אשר עליך לגמר סכום עבודה כזה, מעורר מקיץ ודוחה אותם לעבודתם, וכיון שמתאמצים כחותיך בעבודתם, יעמיקו ויחקרו גם בעיון, מה שאין כן בלא עול וחוב של סכום עבודה, באין מעורר ודוחה נרדמה היא הנפש ולא מתאמצת, ולמודך דל בכמות ועני באיכות בלא עיון ובלא התעמקות."
            ],
            [
                "<b>ממחלת הישות</b>",
                "הנה אף שלא נפרוט בקונטרסנו זה כרוכלא את כל מחלות הנפש ותרופתן, מכל מקום כמו שדברנו ממחלת העצלות וההתרפות, מפני שעקריות הן, והמוכה בהן לא יוכל לפסוע אף פסיעה הראשונה על אדמת העבודה, כמו כן מוכרחים אנו לדבר בזה ממחלת הישות, כי מחלה נואשה היא, והמוכה בה, חס ושלום, עד שאול ירד. ולדאבוננו נתפשטה כעת הרבה בין אותם הנערים והבחורים החסרים דעת, ולב אבן להם. כל נער וכל בחור כזה חושב את עצמו ודעתו ליש בפני עצמו, הוא יודע איך להתנהג, הוא מבין מה טוב ומה רע לו ולנפשו. ויש לפעמים שהמלמד או האב אומר לו דבר ומדריכו, ונראה בעיני התלמיד שהוא מבין יותר. ובשביל זה הוא מביט על מלמדו כעל איש עריץ שבא לכפותו בכח לעשות דבר, רק מפני שהוא רוצה בכך, ולב התלמיד מתרחק על ידי זה מרבו, עד שכל דבריו תורתו והדרכתו, לא יועילו לו. ואם לא יחיש התלמיד בעצמו לגרש מדה רעה זו מלבו, להשמידה לגמרי מקרבו עד בלתי השאיר לה שריד, חס ושלום מרה תהיה אחריתו. אין שום דבר לקוות מנער כזה, ולא שום מעלה טובה תעלה בו, ואף הדברים הטובים ומידות טובות הקבועות בלב כל איש ישראל, בו יתקלקלו יתעקמו ויבאישו, וכלם יתהפכו בו לרע, חס ושלום. בדעתו יבין אך הפכיות, לאמר לרע טוב ולטוב רע, ובמדותיו ישמש לרע, מה שצריכים לאהוב ישנא ומהדברים שצריכים להתרחק יאהב ויתקרב. וגם עליו מקונן הנביא (ישעיהו ה', ב'): ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. דעת ישראל ומדות טובות קבועות בקרבו באשר הוא בחור ישראל, ואלקי ישראל קיוה שיעשה ענבים, אבל ויעש באושים, הכל נתקלקל ולענבי רוש ואשכלות מרורות נתהפכו.",
                "מין גאות היא זאת המחלה, וכבר חזו לנו קדושינו זכרונם לברכה ואמרו (סוטה מ\"ט, ב') שבעקבתא דמשיחא חצפא יסגי. בדורות הקודמים הרגישו התלמידים הכנעה וביטול לפני הוריהם רבותיהם ומדריכיהם הטובים, הכירו בעצמם שקטנים הם בדעה קצרה ומעטה לעומת העבודה הגדולה אשר עליהם להדריך ולגדל את עצמם לגדולי ישראל. וכאיש הבא אל התועה ביער בלילה להדריכו ולהוציאו מן חשכת היער האיום אל דרך ישוב בני אדם, היה רבם בעיניהם. אהבו אותו וברכוהו, וכל הגה אשר יצא מפיו קודש היה, בלעוהו ואל תוך נפשם ולבם הכניסוהו, לא כן עתה שהנער מתגאה לאמר: אני די לעצמי, דעתי טובה וישרה, עליה אסמוך ובדרכי אלך.",
                "שפטו נא אתם נערים ובחורים טובים, את אשר דברינו עד כה אל תוך תוכיותכם התחלתם להכניס, ואשר כבר נוכחתם לדעת מהו בחור ישראל, איך ד' קשור בו מבלי להפרד והעול אשר עליו לגדל את עם קדשו. אמרו נא אתם, היש מכאוב כמכאובי המתגאים האלה ונגע כנגעתם. לכם בחורי ד' אין אנו צריכים להזהיר על מדה רעה זו, בטוחים אנו שדברי ד' (ויקרא י\"ט, ג') איש אמו ואביו תיראו, ומורא רבך כמורא שמים (אבות ד', י\"ב) על לבבכם חרותים, יודעים אתם היטב שד' הוא המלמד אתכם תורה, וקול ד' בקול ודברי רבכם מתלבש, בשעה שמדבר אליכם דברי תורה, עבודה, אף דברי דרך ארץ על פי התורה. והמורא והשמחה, הפחד והאימה שהיו לישראל בשעה שעמדו על הר סיני ושמעו את קול ד' מלהבות אש, חלק מזה גם עתה לכם בשעה שאתם יושבים בישיבה, וכשאתם מזכירים את עצמכם שהחדר שבו אתם נמצאים עתה, מלא מלאכים ושרפים הוא, ומתוכם קול ד' יוצא, מתלבש בקול רבכם ונכנס אל אזניכם ולבכם, פחד ושמחה, יראה ואהבה מחלחל את גופכם ומרעיד את לבכם, ואת כל עצמכם מכניע לתורת אלוקינו הנשמעים בדברי רבכם.",
                "לכם אין צריכים להזהיר על מדה רעה זו, אבל דעו נא שהמשנה אומרת (אבות פרק ד', ד') מאד מאד הוי שפל רוח, את הגאות צריכים להרחיק יותר מכל המדות הרעות ואף צל ממנה לא ישאר<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\"> כנודע מח' פרקים להרמב\"ם ז\"ל</i>, לכן פן יש בכם תלמיד אשר לא נלקה הרבה בגאות כל כך עד שגם יתנגד לרבותיו ולהוריו, אבל שמץ מן הגאות בקרבו, בלבו אינו נכנע להם ואינו מעריץ ומוקיר אותם ואת דבריהם, אז אף אם ידיו רב לו להתגבר על רעת הגאות אשר בו מפני שמצערה היא, ואף ששומע להם ומתגבר לעשות כמצותם, מכל מקום כיון שבלבו ישות חזקה ועצמיות כאבן נמצא, גם הוא צריך כבוס ורחיצה עד אשר יטהר את לבו ונפשו מכל אבק גאות זו. ולא זו בלבד, אלא אף מי שמתגאה נגד חבריו, אם בשכלו אשר יותר חד מהם או בלא שום דבר, רק סתם מתגאה, גם זאת מצפרני היצר הרע שנעץ בו ובנפשו. שמע נא את דברינו בחור כזה, קום מהר, חזק והוציאם אם חס אתה על נפשך, רחץ וטהר אותה אם אין אתה רוצה להבאיש, חס ושלום, את כל ימי חייך עד עולם.",
                "ולמה באמת תתנשאו חברים יקרים זה על זה, למה לא תכירו את עצמכם ואת חבריכם למלאכים טהורים צבאות ד', אשר שלח לעולם הזה לכבשו למענו. ראו נא אלקי השמים והארץ, בשם ד' צבאות נקרא, כלומר ד' של החילות, ואיזה חילות יש להקדוש ברוך הוא בעולם הזה, אשר על שמם נקרא, אבל זאת רמזה לנו חנה בתפלתה, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (ברכות ל\"א, ב'): שכיונה בשם הזה לאמר, רבונו של עולם מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד, כבר רואים בזה את הכל.",
                "אתם נערי ובחורי ישראל, צבאות וחילות של הקדוש ברוך הוא אתם, ובן אחד מצבאות אלו בקשה חנה. כמו מלאכיו במרום אתם טהורי הנפש לפניו, את העולם למענו תכבשו ואותו יתברך בו תמליכו. לא בחרב ולא בחנית, רק ברוח ד' אשר בקרבכם, עם סגולה עם קדוש, מכם תעמידו ועל ידיכם את אורו יאיר ואת העולם בקדושתו יקדש. ולמה תתגאו ותרחיקו לב מלב אם את ד' בזה אתם מרחיקים, וכבר אמר ד' על המתגאה (סוטה ה', א'): אין אני והוא יכולים לדור כאחת, וכאלו דוחק את רגלי השכינה.",
                "אתם תלמידים טהורי לב, אהבו זה את זה, הזהרו בדברי המשנה שאומרת (אבות פרק ד', י\"ב): יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ולא תהיה אהבתכם זה לזה רק בהכרח, כאיש שאוהב רק את עצמו בלבד, אך כיון שמוזהר ומצווה הוא לאהוב גם את חברו, מכריח את עצמו שגם את חברו לא ישנא, וכמו בתורת נדבה יתן מאהבת עצמו איזה משהו גם לחברו. אהבה כזו אפס היא גם בקיומה ועד מהרה תתבטל ותמס.",
                "אהבתכם תהיה מפני שתדעו ותזכרו שאתם כולכם שלוחי ד', ואין כל אחד מכם יכול לומר: אני לעצמי וחברי טפל שבטפלים, שום דבר לא בכם תלה, רק במשלח אתכם אשר במרום. אתם בכל כוחכם תעבדו, ואלקיכם ד' צבאות שלכם, את כל אחד מכם יעלה ויגדל בין ברוחניות בין בגופניות כפי עבודתו ומדת ענותנותו. וכמה פעמים כבר נוכחנו לראות נערים בעלי כשרונות רבים, ועל ידי שהתגאו נשארו בשפלותם, ולא עוד אלא אף בגדול שכבר זכה להיות תלמיד חכם אמרו חכמינו זכרונם לברכה (עירובין נ\"ד, א'): אם מגיס דעתו הקדוש ברוך הוא משפילו, וכמה נערים ראינו שהיו נמוכים בקטנותם ואדירי ישראל בגדלותם."
            ],
            [
                "<b>מחלת השפלות המרומה ותרופתה</b>",
                "תלמיד ישראל,‏ אל תחשב שבדברינו בקונטרס הזה,‏ רוצים אנו לפטרך כבר מללמוד בגמרא,‏ מדרש,‏ ש״ע ושאר ספרים הקדושים המורים לנו דרך הקודש העולה אל ד׳,‏ הס מלהזכיר.‏ אדרבה,‏ כונתנו רק לתקן א״ע שתוכל לעיין בהם ולבלוע את דבריהם הקדושים אל נפשך ואל גופך,‏ וכל אבריך ירטיבו מן המעין היוצא מבית ד׳ ומן היכלי קודש.‏ לכן אין אנו מעתיקים בזה את כל דברי חז״ל הש״ע וספה״ק בעניני הנהגה,‏ כי פתוחים הם וכל מי שחשקה נפשו להיות קרוב אל מי שהוא טהור, ולהמצא בין משרתיו הצדיקים הטהורים,‏ מתוכם ילמד,‏ ורק את השייך לעניננו נעתיק.",
                "איתא בש״ע או״ח ס׳ א׳: \"ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת השי״ת\"‏ עכלה״ק.‏ אבן גדולה מאבני הנגף היא הבושה הזאת,‏ כי איש זה בכלל אינו בדעתו וברשותו ורק אחר האנשים אנשי חוץ נגרר ונסחב.‏ מאיש המלעיג הזה ירא שלא ילעג עליו,‏ ובשביל זה מבטל עצמו לדעתו,‏ ורק כפי אשר ייטב בעיניו יעשה,‏ ודבר טוב ימנע מלעשות,‏ כי אפשר ישחק עליו שכנו אחר הקרוב אליו,‏ וגם למצא חן בעיני השלישי והרביעי מוכרח להתאים את עצמו.‏ הוי ואבוי לאיש כזה,‏ אשר מסר את נפשו וגופו ברשות ודעת אנשים אחרים נשחתים,‏ כולם מושלים עליו,‏ ורק הוא אין לו שום שליטה על עצמו ובשרו.‏ מחלה מאוסה היא הבושה מפני המלעיגים עליו,‏ אשר ראשיתה ויסודה ילדות וקטנות,‏ הילד בקטנותו יודע שאין לו דעת לעצמו,‏ ומתרגל הוא למדוד את כל דבריו במנהגי ודעת הגדולים הסובבים אותו,‏ אם זאת אעשה,‏ טוב אהי׳ בעיניהם,‏ ואם כה אעשה ישחקו ממני וכו׳, עד שנשארה אצלו דעה זו אף‏ כשיגדל ויזקין,‏ להשגיח יותר על היופי בעיני האדם מאשר על הטוב האמיתי.",
                "בחור ישראל,‏ שמע נא את הכלל הזה בענין הזה וכן ככל הענינים,‏ אם לא תתאמץ ותתחזק בכל כחך לרחק ולשרש ממך כל מדה רעה ושטות אשר עוד בך מילדותך,‏ עד עולם תשאר בך ותזיקך.‏ ואם יפתך יצרך לאמר,‏ למה לך לעבוד ולתקן א״ע,‏ עודך נער,‏ לכן חסרונותיך כך,‏ וכשתגדל בשנותיך,‏ ממילא הם יכלו ודעתך גם מדותיך מעצמן תתחזקנה,‏ רחם עליך ולא תאבה לו,‏ כי רק השנים מזדקנות ולא האיש,‏ ויש גדולים אף זקנים בשנותיהם,‏ ונערים אף ילדים הם בדעותיהם ועצמותיהם.‏ והכל מפני שבעבודתם התרשלו ועל התגדלות שנותיהם בטחו.",
                "נשוב נא עתה אל ענינינו,‏ לעיין איך מחלה זו של בושה מרומה נשארה באיש מילדותו ובמה מתרפאים ממנה.‏ הילד בראשית התפתחות דעתו כיון שאין לו דעת לעצמו,‏ להבדיל בין טוב ובין רע, ולא רוח בקרבו אשר ידחפוהו לאמר,‏ כזאת וכזאת עשה ומזה תחדל,‏ מוכרח הוא לקלוט בקרבו דעות מן החוץ,‏ כי מעצמו לא ידע מה לעשות,‏ בלתי אשר ימדוד בדעת אנשים הגדולים מה טוב ומה רע בעיניהם.‏ וכשיגדל אם גם אז לא יקנה דעת לעצמו ולא רוח.‏ אז דעת בני אדם מקרבו לא תמוש, ורק היא המושלת היחידה בו תהי׳,‏ אף לפני שטותיהם יכרע ולפני דעותיהם יתביש שלא ילעגו עליו,‏ וכל מעשיו רק כדי להתיפות בעיני האדם הן.‏ וראו נא פלא זה שישנם אנשים שבשני הנגעים הנוגדים הם נלקים.‏ גם בשפלות וחסרון דעת עצמית,‏ וגם בגסות וישות שדברנו בפרק ו׳,‏ מתגאים הם נגד רבותיהם ומלמדיהם הטובים,‏ וגאותם היא,‏ לאמר יש אני לעצמי ודעת ברורה לי לדעת,‏ שאני צריך לבטל את כל עצמי לדעת העולם הנשחת ולהמשך אחריו כצאן לטבח יובל.‏ שחקו נא אתם בחורים טובים עליהם ועל פיתול דעתם הנשחתה,‏ גאות וישות כזאת לעשות מעצמו סמרטוט להתבטל ולהשחת.",
                "כך היא להם,‏ גאות עם שפלות נשחתה,‏ מפני שגם הגאות לא בקרבם נצמחה,‏ גאות ארורה ומעופשה כזו שיסודה ניצוץ עבודה זרה ר״ל,‏ ופעולתה להרוס ולאבד את עם ד׳,‏ אשר השאירו נבוזראדן נירון קיסר וטיטוס,‏ א״א שמקרב נפש ישראל תעלה,‏ מחלת העולם היא כעת,‏ וכיון שהוא דעת עצמית אין לו ורק לפני העולם הוא כורע,‏ גם הרקב הזה מתדבק בו וגם הוא מורד נגד רבותיו ואביו.",
                "לכן לא די לו לאדם,‏ הרוצה לגרש את מחלה זו הנשחתה בו עוד מילדותו,‏ לקנות דעת בלבד,‏ רק גם דעת עצמית יקנה וזהו העיקר.‏ כי גם למתביש מפני המלעיגים עליו ולכורע לדעותיהם יש דעת,‏ וכבר נתגדלו והיו לאנשים,‏ אבל גם כל דעותיהם לא של עצמם ורוחם היא ורק מן העולם באו.‏ הקטן שרוצה לחקות את הגדולים,‏ לובש כובע ומעיל של גדול ויהי בזה לשחוק בעיני כל,‏ והם כבר התחכמו לדעת יותר איך לחקות את מעשי העולם מבלי אשר ישחקו להם.‏ אבל כמוהו וכמוהם רק דעת הקוף‎ להם, שכל חכמתו היא רק איך להתאים את מעשיו למעשי איש.‏ אם יאמרו בני העולם לטוב רע,‏ גם הוא כמוהם,‏ יבזה את התורה ולומדיה,‏ ואם ישתגעו ויתפלאו מן משחק הילדים בכדור,‏ גם הוא לפניו יכנע,‏ ולפני מהתליו יכרע.‏ ואנו רוצים בזה לעורר בך דעת מעצמך,‏ הלא עצמותך ישראל הוא, ואת הרוח הישראלית שבך תגלה מקרבך,‏ רוח האבות אשר אצור בקרבך יציץ ויגדל,‏ היא תדיחך והיא תכריח אותך לאמר כזאת וכזאת עשה,‏ את ד׳ אלקיך אלקי ישראל עבוד ואת מצותיו שמור,‏ שמע אל קולו אשר בפי אביך ורבך הטובים,‏ לאנשים הרחוקים מן התורה תלעג,‏ בעניני התורה תהי׳ איתן,‏ עז כנמר לא תחת ולא תבוש מפני כל.",
                "זהו העיקר אשר צריכים להזהירך ביותר,‏ ידענו גם ידענו שנגד המסיתים אשר בפירוש יאמרו להדיחך ח״ו מדרך ד׳ אל שאול תחתית מקום חושך הסט״א ר״ל,‏ גם מעצמך תדע להזהר.‏ דבריהם יהיו לך כאש צרבת וכמטחוי הקשת, מהם ומכל סיעתם תרחק.‏ ורק מן הצבועים צריכים להזהירך ביותר,‏ בפנים תמימים יבאו אליך לאמר,‏ גם אנו את אלקי אבותינו יראים וכמוך כמונו עובדים,‏ רק גם זה הוא רצון ד׳,‏ עתה,‏ בעת הזאת צריכים לפשר מעט,‏ תורה כבר למדת,‏ למוד עתה מלאכה או מסחר,‏ ועוד יעיזו לשמש בדברי קדושינו לאמר,‏ גם המשנה אומרת טוב תורה עם דרך ארץ.‏ ואף‏ בעניני עבודה יפתוך לפשר ויאמרו,‏ העתים נשתנו ובעת הזאת אין צריכים להזהר ולדקדק בכל מצוה ומנהגי ישראל ובההרחקה מן העבירות כ״כ כמו מלפנים,‏ וכדומה.‏ ואתה לא תריב ולא תתקוטט עמהם,‏ רק בלבך השב אמריך להם,‏ אם כדבריכם כן הוא שהעתים נשתנו הלא רק לרעה נשתנו,‏ מלפנים גם הסוחר גם הבעל מלאכה עבד את ה׳,‏ ועתה רובם ככולם מבני הנוער כאשר אך יצא יצאו מן הישיבה לסחור ולעבוד מלאכה,‏ אל שאול תחתית ירדו.‏ האם תרצו לרצוח גם אותי,‏ לשרוף את נשמתי הטהורה באש של הגיהנם הזה,‏ ולהשליך את גופי,‏ אפרוח יונה זכה,‏ ביורה של צואה רותחת זו.‏ לא אשמע לכם,‏ בשום אופן לא אובה לכם,‏ אוחז אני בספר התורה אשר אלקי בה נמצא,‏ ובשתי זרועותי חובק אני בה את הכביכול,‏ וכל עוד נשמתי בי,‏ ממנה לא אפרוש.",
                "ואשר לדבריהם שאומרים שצריך אני לדאוג לתכלית פרנסה לכשאגדל,‏ מה יצפצפו ומה יהגו אנשים הללו,‏ האם טח מראות עיניהם ומהשכל לבותיהם.‏ האם לא יראו שכמו עתה בעת הדחוקה כמו מקודם בעת הטובה שהפרנסה היתה נוחה יותר,‏ כלם שוים,‏ הרבה מבעלי המלאכה רעבים,‏ ולהפך הרבה מבעלי התורה עשירים. וכבר אמרו חז״ל אין עשירות מן האומנות,‏ ואין העניות מן האומנות.‏ את אשר יחפוץ ד׳ יענה ואת אשר ייטב בעיניו יעשיר,‏ עוד די לי בזה,‏ עתה אמלא את גופי ונשמתי בתורה וקדושה,‏ וכשאגדל ואצטרך גם בפרנסתי אשתדל,‏ וד׳ אשר בדרכיו אלך הוא יעזרני יפרנסני והוא יושיעני.",
                "אבל אם ח״ו הי׳ לך מניעות חזקות כ״כ שלא יכולת עמוד בהן,‏ ולא יכולת להשאר בן תורה בלבד.‏ אם ח״ו נאנסת לעזוב את הישיבה ולצאת לשוק למסחר ומלאכה בעודך בחור<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">כגון בחור שמוכרח לפעמים לפרנס את הוריו החלשים ר\"ל.</i>, גם אז אל תתיאש ח״ו מלהיות יהודי בלב שלם, וגם אז את ד׳ אלקיך ח״ו אל תעזוב.‏ דע נא שנסיונות יותר קשים מאלה שגרשוך מבית אלקינו מן הישיבה,‏ עומדים לפניך.‏ חזק ועמוד בהם,‏ קשור עצמך בד׳ ואז גם הוא יהי׳ עמך בכל עניניך.‏ לא יעבור עליך יום בלא תורה.‏ התפלל אליו מעומק לבך.‏ שפוך את נפשך לפניו בכל אופן שתרצה,‏ אם באופן זה שאנו רושמים לך כאן,‏ אם באופן אחר,‏ בין בדבור ובין בהרהור הלב תחשב.‏ אנא ד׳ בוחן כליות ולב,‏ אתה יודע כי לא במרד ובמעל ח״ו עזבתי את תלמוד תורתך ויצאתי לעסוק בדברי העולם,‏ ולא בזדון יצאתי מעולם האמת אל עולם של הבל.‏ יודע אתה את כל העינוים אשר התענתי בהם ואת כל התלאות אשר מצאתני עד שנשבר כחי ונדכה רוחי ונאנסתי לצאת ולבקש פרנסה.‏ אבל ד׳,‏ גם עתה ח״ו אינני עוזב אותך,‏ לא את תורתך ולא את עבודתך הקדושה.‏ גם עתה אני מתפלל אליך ולומד יותר מיכולתי,‏ וכל תכלית מחשבותי רק בך.‏ אנא ד׳ לבי יפחד ונפשי תתפלץ.‏ כבשה רכה אני ודרך רחוק ואיום לפני.‏ נכנס אני בעולם הזה שמלא משטינים ושוטנים,‏ חיות טורפות וזדים אורבים לגופי ונשמתי,‏ אבל אם אני כשה נדח,‏ הלא רועה ישראל אתה,‏ וזה כל תקותי,‏ נוהג כצאן אותנו,‏ כבודך,‏ וזה כל חזקי.‏ דרכו של רועה כאשר תתעה שה אחת מן הצאן ביער ופגע בה הארי והדוב לטורפה,‏ ותפחד,‏ ובכל נפשה תצעק,‏ ויקשב הרועה,‏ יהמו רחמיו ויחיש להצילה כל עוד רוח חיים באפה,‏ כן גם אני מקבל עלי שבכל דרכי הרחוקה‏ והמסובכה,‏ אליך אצעק,‏ אנא ד׳ הצל אותי,‏ ואתה תשמע מן השמים ותחיש לאחזני בציצית ראשי ובמיתרי לבבי<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">כלומר, כיון שמחשבות ראשי ורצון לבי לד' תאחז בהם ותשמור את כל גופי.</i>,‏ ולהצילני ולהדריכני אליך ד׳.‏",
                "דברים הללו יהיו לנגדך תמיד.‏ אל תתרחק מן חבריך הראשונים שזכו להשאר בתורה כל היום וכל הלילה,‏ ולנשם אל קרבם אויר ג״ע ורוח היוצא מבין כנפי החיות אופנים ושרפי אל.‏ תתראה עמהם כפעם בפעם, ובפרט בשבתות וימים טובים תקבע לך שיעור קבוע בכל יום לתורה.‏ תאמר תהלים בכל יום תתפלל בכונה.‏ תזהר להוסיף מחול אל הקודש בשבתות וי״ט, ויהי׳ השבת והיו״ט שלך כלו קודש.‏ בכל השבוע תחכה לו,‏ זה היום שבו אתה משתחרר מן סאון ורעש הגיהנם ונכנס לג״ע, בכל השבת תלמד ותדבר דברי קודש עם חבריך מאז,‏ כפעם בפעם תעיין בספרי מוסר וחסידות וכו׳.",
                "ואתם בחורים מאושרים שזכיתם להשאר בתורה תמיד,‏ אל תרחיקו אותו.‏ רחמו נא על נפש אומללה זו,‏ שנדחה אל תחת זרם ברד מצרים ואש מתלקחת בתוך הברד אשר מכה את כל נפש אשר לא יפלה ד׳ להצילה.‏ אתם חוסים בצל כנפי השכינה קרבו גם אותו,‏ כל עוד שתראו שלבו שלם עם ד׳ ומתגעגע אל מצבו הקודם שהי׳ מיסב עמכם יחד בג״ע.‏ ואם תכירו בו איזה סימן של חמוץ,‏ דברו אתו בטוב ובנחת פעם ושתים ושלש דברים היוצאים מלבכם.‏ אבל אם לא תועילו גם אז,‏ רחקו אותו למען לא תכוו ח״ו גם אתם בשרפת נשמתו,‏ כי אף אחר שקרא את דברינו אלו עד כה ואחר שהזהרנוהו וזרזנוהו,‏ צריך הוא נסים ורחמים רבים שישאר יהודי נאמן,‏ כי האם זרזנוהו יותר מאשר מצוים ומזרזים את הנשמה קודם ירידתה לעוה״ז,‏ ומ״מ מה רבו הנדחים והנאבדים,‏ ד׳ ישמרנו מהם ומהמונם.‏"
            ],
            [
                "<b>נחיצת עליות הנפש והמדות</b>",
                "תלמיד ותיק,‏ חזור נא את דברינו עד כה וקח לך בפרוטרוט כל תקון שרשמנו לך לתקן את עצמך.‏ הכניסהו אל קרבך ותקן עצמך בו.‏ ואם לא יעלה לך בפעם אחת אל יפול לבך בקרבך,‏ כי רק ליפול ולרדת לבאר שחת יכולים מהר,‏ אבל להתקן צריכים עבודה רבה,‏ קשה ומתמדת.‏ אדרבא,‏ אם ידעת בך איזה מדה שהיא נפגמת,‏ ועיינת בדברינו,‏ והתחלת לתקנה ודומה לך שבפעם אחת כבר תקנתי׳, דע לך שמרמה אתה עצמך,‏ הרבה פעמים והרבה זמנים צריך אתה לעבוד בה ולתקנה מעט מעט עד שתוכל לה.‏ אבל בכלל דע לך,‏ כי דברינו עד כה עוד לא דים לך שתוכל לעלות ע״י אל מה שצריך אתה לעלות.‏ דברינו עד עתה הם רק מין נקוי החדר למשל מן האבק ומן העכברים,‏ שקננו בו,‏ אבל עוד לא הוכשר בזה החדר לבקש את המלך שיבא וישכון בתוכו,‏ עוד צריך ליבון,‏ עוד צריכים לציירו בפרחים,‏ ליפותו בכלים נאים וכו׳ לפי משפט המלך ורוחו.",
                "מי שיש בו אחת מכל המדות והנטיות הרעות, כגון שהוא עצל מתרפה או מתבטל לדעת העולם וכו׳, נשחת הוא עד שא״א לו להגיע אף אל קצה העבודה.‏ לכן ראשית דברינו היו איך לנקות את האבק המרעיל והמשחית הזה, אבל להיות יהודי עם סגולתו עם קרובו שרצה והתנה ד׳ עמנו, עוד צריכים התיפות, עלי׳ והתקרבות גם אחר שינקה א״ע מסחי ומאוס הנ״ל. הלא תראה את דברי המדרש (קהלת פ״א) מי נברא בשביל מי, ישראל בשביל התורה או התורה בשביל ישראל,‏ ומסיים המדרש שהתורה בשביל ישראל. השתאה והשתומם, התורה שהיא כ״כ קדושה, תורת ד׳ שכ״כ השתוקקו המלאכים אלי׳, כל עצם ותכלית בריאתה בשביל ישראל היא. האין סוף לסיני בא ועמו מרכבות קודש, הרעים את השמים והרעיש את הארץ, והכל בשביל ישראל, להעמיד אותך ואת חבירך שתהיו ישראלים עם קרובו קרובים ממש, הי׳ תכלית ביאתו וטרחת קדשו. וזאת תהי׳ גם מטרתך אשר אלי׳ תמיד תשתוקק, שתהי׳ קרוב אליו, לבך ונפשך ירגישו אף הם את קדוש ישראל אשר שוכן בקרבם וכו׳ כנ״ל. א״כ גם אתה צריך לפעול בזה, צריך אתה לעורר את נפשך ממסגרתה, אשר היא סגורה בגופך ולקרבה אל אביה המצפה אלי׳. עבודה ופעולה והרגל רב צריכים לזה.",
                "תלמיד ותיק, חוששני שנבהלת מדברינו אלה, עד עתה חשבת שכל עליותיך שדרשנו ממך עד כה ואמרנו לך שאין אתה בן חורין להפטר מהן, הן רק איך לנקות את מדותיך ואיך לרחק את האבק המרעיל הנ״ל, ודי לך בזה להתעלות ולהיות איש ישראל אמיתי, והבנת אותנו. לא כן עתה שגם אחר הנקיון ותיקון רעת המדות שוב דורשים ממך עלי׳ והתקרבות, עלי׳ יותר גדולה שכל עצמותך יתקרב לד׳, דבר שהוא רק מין תוספת בעיניך ורק אנשים מבני עלי׳ וצדיקים גדולים אחד בעיר וב׳ במשפחה צריכים להשתדל ולבא אלי׳, וכל איש ישראל פשוט פטור ממנה. טעות גדולה טעית. כי הן אמת שצדיקים גדולים התקרבותם ועלית נשמתם גדולה הרבה מאד מן השגת האיש הפשוט, אבל גם כל איש ישראל איך שהוא, כמעט א״א לו להיות ישראל עובד את ד׳ בלב יבש ובנפש ישנה וטמונה, אם לא יעלה את עצמו עכ״פ לפעמים למעלה מעצמו ולמעלה מכל העולם. משה רבינו אמר לישראל, אתה הראת לדעת כי ד׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו. לא לדורו בלבד אמר זאת, כי התורה נצחית היא, ומשה רבינו מנהיגנו הנצחי הוא, וגם עתה מכריז ומשמיע לכל לב ונפש ישראל, אתה הראת לדעת כי ד׳ הוא האלהים אין עוד מלבדו. הידיעה שנחשוב שד׳ ית׳ נמצא במרום מחוצה לנו לא די׳ לנו, רק הראת לדעת, שנראה ונרגיש אותו ית׳ הוא העיקר, וגם אתה תלמיד ותיק, כבר הראת מעט לדעת זאת. ואם לא תראה כנביאים והצדיקים הגדולים את שכינת כבודו לנגד עיניך, כבר רמז לנו משה רבינו, וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד׳ הוא האלקים, בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. והשבות אל לבבך השב אל לבבך, ותדע כי ד׳ הוא האלקים וכו׳, כי ראה נא מה היא הרעדה אשר בלבך לד׳ ותשוקתך לתורה ומצות ולתפלה אמיתית,‏ ולמה זה כאשר מעלה אתה במחשבתך,‏ מה טוב הי׳ לי לו הייתי צדיק גדול קרוב לד׳ כצדיקים אשר מלפנים,‏ ומה מאושר הייתי לו התפללתי את תפלותי כהמגיד מקאזניץ זצלל״ה למשל,‏ ונתדבקתי ונתאחדתי בטהרה עלאה ע״י,‏ לבך כ״כ מזדעזע וכל גופך מפרכס מן תשוקה זו אשר יוקדת כאש בך,‏ מאין כל אלה בך,‏ אם לא שלפני אדון ד׳ צבאות אשר לנגדה תחיל נפשך ואליו תשתוקק ותתמוגג,‏ וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד׳ הוא האלקים,‏ כשתשיב אל לבך אז תדע כי ד׳ הוא האלקים.",
                "אבל משה רבינו אמר לא לבד וידעת שד׳ הוא האלהים בשמים,‏ אמר‏ רק גם מתחת אין עוד,‏ וזה הוא העיקר,‏ לראות ולדעת שגם למטה בארץ אין עוד זולת ד׳ ית׳ וקדושתו,‏ ואיך יכול האדם לומר זאת אם בלבו אל זר ח״ו נמצא,‏ והגמרא אומרת,‏ איזה אל זר שיש בגופו של האדם,‏ הוי אומר זה היצה״ר ‏(שבת ק״ה). ואיך יכול האדם לומר,‏ ישראל אני ואת ד׳ אני עובד,‏ אם גם לאל זר אשר בקרבו,‏ להבדיל הוא עובד,‏ אליו שומע ואת רצונו ח״ו ממלא.‏ ואיך יגש לד׳ לאמר,‏ ברוך אתה ד׳ אלקינו,‏ נוכח ד׳ אומר ד׳ אלקינו אתה,‏ ובלבו להבדיל אל זר מתקנן ואליו ח״ו א״ע מכניע.",
                "זה הוא העיקר,‏ שתגרש את האל זר והיצה״ר מקרבך.‏ לא שדורשים אנו ממך שבפעם אחת תגרשהו כלו,‏ תשכים ותמצא טהור מכל שמץ וחלי,‏ זה א״א.‏ רק שעכ״פ תתחיל בעבודתך זו,‏ תתחיל אבל גם תתמסר כלך לה.‏ משל למה הדבר דומה,‏ למלך שהתגנב אויבו ובא והתקנן בארמונו,‏ והי׳ אם שר הארמון יתאמץ בכל כחו לגרש את האויב,‏ המלך לא יכעס ולא יעזבהו,‏ עוזר הוא לו עוד במלחמתו וכל חדר וכל פסיעה מן הארמון אשר ידחה האויב משם ימהר המלך לבא ולשכון בהם,‏ אבל אם יתרשל השר,‏ לא יריב ולא ילחם,‏ ואף אם ירגיש המלך שעוד משלים הוא עם האויב בסתר ואליו שומע,‏ תקוד כאש חמתו,‏ יקצוף ויחרפהו לאמור,‏ נוכל ובוגד,‏ את דירתי לאויבי מסרת ועוד עמו השלמת, ואיך תעיז עוד לרמות אותי ולאמר לי,‏ מלכי אתה ואותך אני עובד.‏ את הנמשל בטח אתה מעצמך מבין,‏ גופך ונשמתך,‏ הארמון של האין סוף הוא,‏ אשר בו ישכון,‏ אבל האל זר היצה״ר אויב המלך,‏ התגנב ובך התקנן,‏ ומה תגדל חמת מלכו של עולם בראותו שאתה שר הארמון לא לבד שנתת לאויב ולאל זר לשכון בקרבך,‏ רק עוד השלמת אתו,‏ תכנע לפניו ואליו תשמע.‏ יקצוף ויקרא לך נוכל ובוגד,‏ איך עוד תרמה אותי לאמר לי ברוך אתה ד׳‏ אלקינו.‏ לכן החל נא לנקות את מדותיך ומחשבותיך שלא תהיינה בור רפש,‏ עבוד נא בכל לבך לקדש אותן,‏ המלך את ד׳ עליהן שרק כדבורו ומצותיו תעשה,‏ תדבר אף תחשוב.",
                "והנה כל יכולת האיש הישראלי לגרש את הרע מקרבו,‏ להפוך את עצמו מרע לטוב,‏ ולחדש את עצמו,‏ הוא ע״י הבחירה שנתן ד׳ לנו,‏ הבהמה והחי׳ מוכרחות במעשיהן במחשבותיהן וכל עניניהן,‏ ולאיש נתן ד׳ בחירה שיוכל לבחור את דרך החיים או ההפך ח״ו,‏ וכאב רחמן מבקש את כל אחד מאתנו ובחרת בחיים למען תחי׳,‏ אבל האיש אשר רוצה לבחור באחד מב׳ הדרכים,‏ צריך הוא להיות למעלה וחוצה להם.‏ המדרש ‏(בראשית כ״ב)‏ אומר,‏ אשרי לאיש שהוא גבוה מפשעו,‏ אוי לו לאיש שפשעו גבוה ממנו.‏ האם יוכל השכור בעודו בשכרותו לבחור בטוב ולהחליט בדעתו שלא ישתכר יותר,‏ מי הוא אשר יבחר דעתו המטורפת ורוחו המבולבלת ביין,‏ ובמה יתגבר האיש לבחור בדרך הקודש,‏ אם ברוחו רוח נפש הבהמה היורדת מטה,‏ או בדעתו המלא מנגעי יצרו ומבין לרע שהוא טוב ולטוב שהוא רע.‏ ובכן מוכרח האיש להתעלה עכ״פ לפעמים שיהי׳ גבוה מפשעיו,‏ מיצרו,‏ מנגעותיו ומכל העולם.‏ וברגע של עלי׳ וטהרה זו רואה ומרגיש א״ע לישראל קרוב לד׳,‏ ואת כל מעשי נערותו,‏ לשטותים,‏ ויצרו עם נטיותיו,‏ לנחש ופתן,‏ אשר מעצמו יתבייש ויפחד לאמר,‏ הוי,‏ מה כ״כ בזוי ומשוקץ אני במדות ושטותים גרועות כאלו,‏ הוי איך אני קוטף א״ע ואת שורש אבותי נשמת ישראל אשר בי ממקור החיים והקדושה,‏ ומשליך עצמי בקן של נחשים פתנים, מקום העפוש והמות ר״ל.‏ כלו יתחלחל וכלו ירעד,‏ בכל כחו יתחזק ינער את נפשו וגופו מן הרפש ומן הנחשים הכרוכים בו,‏ ויתגבר לבחור מעתה בחיים בטהרה וקדושת ד׳.‏ והאם גם אתה בחור ישראל אינך מרגיש שביום שאתה לומד בהתמדה ומתפלל בכונה לפי יכולתך, ובשעה שאתה מתקרב מעט אל הקדושה,‏ בוש אתה מעצמך מן שטותיך ומזוהמים הם בעיניך,‏ וקל לך יותר למשול ע״ע ולישר את כל עצמותך.‏ וזהו אשר אמרנו לך להעלות א״ע,‏ לא מין תוספת לצדיקים גדולים בלבד היא,‏ רק כ״א לפי מצבו מוכרח להעלות את כל עצמו עכ״פ לזמנים ולפרקים.‏"
            ],
            [
                "<b>איזה עצות להתעלה ולתקן א״ע בהן</b>",
                "תלמיד ותיק,‏ בטח שאלה נפשך,‏ הלא התורה היא הכל אף מדור הקב״ה היא,‏ והלא לומד אני,‏ ולמה איני מתעלה?‏ ואף שיש לי זמנים שמרגיש אני א״ע גבוה מעט,‏ אבל האם מעט מן המעט הזה כל העלי׳ היא אשר עלי לעלות.‏ האם בזה כבר אגיע למצב שדורשים ומבטיחים בקונטרס הזה,‏ ואשר קותה נפשי אליו כ״כ.‏ ולמה עוד ישנם אנשים שלומדים תורה ופורשים ממנה ח״ו ויורדים אח״כ לבאר שחת.‏ ואיפה היא הבטחת קדושינו ז״ל שאמרו,‏ שהמאור שבה מחזירו למוטב.‏ אמנם כן,‏ בלמוד התורה מתקשרים הלומדים במלמד תורה לעם ישראל,‏ הוא האלהי ישראל.‏ אבל צריכים לדעת איך ללמוד תורה,‏ ובזוה״ק ‏(ח״ג קנ״ב)‏ איתא: מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלא אוחרא,‏ תיפה רוחי׳‏ ולא יהי׳ לי׳ חולקא בעלמא דאתי,‏ עכ״ל הק׳<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">מי שחושב שהתורה היא רק הלבוש שבה ולא יותר, תיפח רוחו ולא יהיה לו חלק לעולם הבא</i>. זאת אומרת שמי שלומד את התורה רק בשכל אנושי יבש בלבד,‏ כמו להבדיל שמעיין בדבר שכל אחד,‏ אומר הזוה״ק שאין לו חלק לעולם הבא,‏ השכל הפשוט אשר בתורה רק לבו‎ש התורה הוא ומי מתלבש בלבוש הזה,‏ ד׳ ית׳,‏ וכשלומדים תורה צריכים להשתדל לבוא אל האל מסתתר שהסתיר עצמו בתורה.‏ רצונך לטהר את נפשך,‏ כבר אמר ר״ע: מה מקוה‏ מטהר את הטמאים אף הקב״ה מטהר את ישראל,‏ אבל רק מי שבא אל המקוה ונכנס בה יטהר.‏ חדור איפוא דרך לבוש התורה אל הקב״ה שנמצא בה,‏ ואז תטהר.‏ הן אמת שבשעה שאתה לומד תורה, קשה לך לעורר את נפשך במחשבות עילאות,‏ מוכרח אתה להעמיק בה בראשך וכל עצמך לעבוד עבודה קשה המתשת את הכח,‏ אבל עורר את נפשך טרם שתבא ללמוד,‏ גלה אותה‏ וקשרה בד׳.‏ ואז כשתבא ללמוד תורה,‏ אתה תעבוד בפשט השכל הפשוט,‏ והנפש הגלוי׳ שלך תרוץ ותחדור דרך הלבוש אל מלכה וקונה אשר בה ותתיחד עמו ית׳.",
                "אבל הדבר הזה לא טוב הוא מה שגם הנפש שלך - שבה אתה רוצה להתעלות ולהתקרב,‏ נעלמה ממך,‏ מוסתרת היא בגופך וישנה היא בגשמיותך,‏ ואם לא תקיץ אותה משינת עולם,‏ ולא תגלה אותה מן מחצלת הקנים אשר היא קבורה בה,‏ במה תתעלה ובמה תתקרב אל קדוש ישראל.‏ אבל דע נא שהקיצת נפש הקדושה לא כהקיצת גוף הישן היא,‏ אותו מקיצים בפעם אחת,‏ ואת הנפש רק בהתמדת העבודה שמכריחים אותה‏ לעבוד יכולים להקיץ.‏ כי יכול האיש לעשות מצות,‏ בידיו,‏ בכל אבריו אף בפיו,‏ להתפלל,‏ והנפש גם אז תישן אף תתעלף,‏ צריכים להכריח את הנפש שהיא תעבוד והיא תפעל ובזה תתעורר ותתגלה.‏ לכן גם בכל היום,‏ אף בשעה שאין אתה לומד תורה תזכור שעבד ד׳ אתה ועליך להתקשר בו.‏ חזק את אמונתך בד׳,‏ חשוב כמה פעמים ביום.‏ אני מאמין בד׳ ית׳ באמת ובלב שלם.‏ אבי ומלכי,‏ ברור לי שאתה אדון העולם אשר בראת את כל העולמות וכל אשר בהם,‏ המלאכים בשמים אף הבריות הקטנות אשר מתחת לארץ,‏ ואתה מקיף אותי וממלא את גופי ורוחי, עבדך אני ולך כל עצמי מסור, הפוך והפוך במחשבה זו דכולה בה.",
                "תרגיל את לבך ונפשך להשתפך לד׳ בשיח ותפלה, הנער אף הגדול אם יש לו אך דעה קטנה,‏ חושבים שכל עצמה של התפלה היא הדאגה והצרות שעלי׳ מתפללים,‏ כמו שמבקש העני מן העשיר או כל איש מן מלך בו״ד אשר בידו להושיעו באיזה דבר.‏ אבל רק איש בער ולא ידע יכול לחלל כ״כ את התפלה ולחשבה רק צורך הדאגות,‏ ולולא צרכיו לא הי׳ מתפלל ח״ו.‏ כי באמת התפלה בעצמה,‏ התקרבות הלב והשתפכות הנפש לד׳ בתפלה,‏ זו היא העיקר אשר בתפלה.‏ וראה נא במדרש עוד יותר,‏ לא בלבד שאין התפלה מסובבת מן הדאגות והצרות,‏ רק שלפעמים את הדאגות שולח ד׳ כדי שנתפלל אליו ית׳.‏ איתא בשמות רבה ‏(פ״א),‏ אמר ריב״ל למה הדבר דומה, למלך שהי׳ בא בדרך והיתה‏ בת מלכים צועקת לו, בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים,‏ שמע המלך והצילה.‏ לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה,‏ הי׳ רוצה שתדבר עמו ולא היתה רוצה,‏ מה עשה המלך,‏ גירה בה הלסטים כדי שתצעק וישמע המלך,‏ עכ״ל הק׳.",
                "את הנמשל בטח אתה‏ מעצמך מבין, הנפש שלך בת מלכים, רוצה הקב״ה לישא אותה,‏ כלומר שתתקרב ותתיחד בקדושתו,‏ וצריכה לדבר ולהתפלל אליו,‏ כי ע״י התפלה הפנימית הבאה מקירות הלב, הנפש מתעוררת משנתה,‏ הומה ומתיחדת במלך מלכו של עולם,‏ והיא עיקרה ותכליתה של התפלה,‏ עד שישנן דאגות שד׳ שולח אותן לאיש הישראלי כדי שיתעורר ע״י להתפלל ולצעוק לד׳ מקרב לבו ונפשו,‏ כמו אותו המלך שגירה את הלסטים בבת המלך כדי שתצעק אליו.‏ ואף אתה כשבאת לעורר את נפשך שלא תישן ותתעלף בשעה שאתה עומד לפני אביך שבשמים ומתפלל,‏ מתחלה עורר עצמך בעניני התפלה שכואבים לך ואתה צריך להם,‏ כמו באתה חונן לאדם דעת,‏ השיבנו אבינו לתורתך,‏ שאתה משתוקק שיפתח ד׳ את לבך ונפשך לתורה ולעבודה.‏ וכן בברך עלינו את השנה הזאת,‏ שלא בלבד על ברכת התבואה היא,‏ רק בכלל תפלה על הפרנסה היא.‏ והאם לא יחם לבבך ולא תשפוך נפשך להתפלל לד׳ שיפרנס את הוריך,‏ ואז נפשך תתעורר תתגלה ותתיחד במלכה וקונה.‏ ולא בשעה שאתה מתפלל בעניני צרכיך לבד,‏ רק כיון שתתרגל נפשך לקום ולהתעורר,‏ אז בשעה שתדבר עניני ד׳, עוד יותר תתלהב בהתלהבות האמיתית, וכשתאמר לד׳ אתה‏ קדוש ושמך קדוש, תתפעל נפשך ותרגיש איך היא עומדת לפני מקור הקדושה ומדברת אליו בלשון נוכח ומשבחת את קדושתו בפניו ואומרת אתה קדוש ושמך קדוש וכו׳.‏ ותתלהב ותמס בנועם קדושת קדוש ישראל,‏ וכן בשאר עניני התפלה, ולא בתפלה של חיוב שחרית מנחה וערבית בלבד,‏ רק גם בכל היום תשתדל להמציא לך איזה זמן פנוי,‏ שבו תשיח עם ד׳ בתפלה ובשירה, וככל אשר תתרגל יותר בשיח הנפש, יתרכך לבך, רוחך יתנשא ונפשך תתקרב יותר לד׳. אבל לעורר את נפשך שתדבר לד׳, תוכל רק אם תחזק את מחשבתך הנ״ל באמונתך שד׳ מלא כל הארץ כבודו, ואף אם אתה אינך רואה אותו, בו ובקדושתו אתה עומד. ולא במחשבה אחת יצאת ידי חובתך בזה, רק ככל שתכפול ותתמיד לחשוב במחשבה חזקה את עניני האמונה, יותר יקל לך לעורר את נפשך שתדבר לה׳ העומד לפני׳.",
                "ואם עוד יקשה לך לצייר לעצמך איך אתה עומד לפני ד׳, ונפשך תתפעל ותתלהב בתפלה בעודה לפניו ית׳ אשר כבודו מלא עולם, מפני שבעולם גשמי אתה נמצא, עיניך רק גשם רואות וידיך חומר ממשמשות. הבט נא השמימה והתבונן, אמץ את מחשבתך וחשוב, אני עומד מעבר מזה ומעבר השמים השני, עולם אחר לגמרי הוא, מלאכים שרפים וכל נשמות האבות הנביאים והצדיקים ובתוכם כסא הכבוד נמצא, וד׳ הגדול הקדוש והנורא עליו שוכן. האל המסתתר בעולם הזה, שם הדר כבודו כ״כ נגלה. התחזק הבט וחשוב. עומד אני מעבר מזה ואומר אליו ית׳ ברוך אתה ד׳, אותך ד׳ שעיני נשואות אליך אני מברך, בין אם אני רואה בין אם איני רואה אותך, את עיני אני מאמץ ובך מסתכל ומברך ומדבר אליך ד׳.",
                "ואם רצונך לדעת עד כמה ראיתך זו נוגעת למעלה, עמוד ושמע את דבר ד׳. איתא בספר היכלות וקצת מזה מובא בטור או״ח ס׳ קכ״ח, שאמר ד׳, ברוכים אתם לד׳ שמים ויורדי מרכבה, אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדשים ואומרים קדוש קדוש קדוש, ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואות למרום לבית תפלתם (היינו לשמים, וזה שער השמים), ונושאים עצמם למעלה, שאין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות לעיני ועיני בעיניהם, באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקם ומנשקם (היינו לכל אחד מישראל) ומזכיר גלותם וממהר גאולתם, עכ״ל הק׳. מה נאמר ומה נדבר. שער נא, עינינו מסתכלות במרום בעיניו כביכול, והוא ית׳ מסתכל בנו, וכבודו מתענג מן ההסתכלות הזאת. כביכול, האב והבן מביטים זה בפני זה, ומתוך אהבה ומגודל החבה לא יוכל האב להתאפק ואוחז ומחבק ומנשק אותו הבן. הלב מתמוגג, והנפש מתפרצת, מתלהבת וקוראה, אל אבי, אל קדושי, אני עולה, אני עפה.",
                "בדברים הללו תעיין מתוך ראי׳ בשמים ותאמץ עיניך ולבך להבט ולכון. ובכלל כשאתה מדבר לד׳ בלשון נוכח, למשל אתה הוא אלהינו או ברוך אתה וכו׳, אף אם אין אתה מביט בשמים בשעה זו, תדייק את ה-״אתה״-, ותצייר בדעתך שלד׳ אשר לנגדך אתה אומר ״א ת ה״. אבל אל תדמה שרק באופנים הללו לבד שרשמנו לך, יכול אתה לעורר את נפשך, לא כן הוא,‏ כל איש ישראל אם רק יודע שאין גופו ולבו הפקר לעשות ולחשוב מכל הבא בידם,‏ כל איש שעובד עם עצמו,‏ כפעם בפעם ימציא לו אופנים ואמצעים לעורר את נפשו בהם, להתלהב ולצאת מתוך מחבואי גופה להתקרב לד׳, ויש גם פעמים שתבואנה לך מחשבות והתעוררויות מעצמן אשר לא שערת ולא הכינות אותן,‏ למשל בימים הנוראים בתפלה כשמרננים השבח לד׳,‏ אתה הוא אלקינו וכו׳,‏ וגם אתה התחלת עמהם לרנן,‏ ויבא מורך בלבך,‏ הלא עתה העליונים והתחתונים שרים שירה להאל הגדול המתנשא עליהם,‏ ואיזה שייכות לי השפל עמהם,‏ ואיך אתחצף להתערב עם משוררי אל‏ ומשמחי אלהים, ופתאום כאלו נפח בך רוח חיים רוח התחזקות,‏ הלא כך דרכה של שמחה,‏ הכלי זמר והמנגנים הולכים ברחוב ומנגנים,‏ ועמהם המחותנים וכל החשובים ששים ושמחים,‏ וילדי העיר הבזוים היחפים שחורי פנים ומלוכלכי בגדים אחרים אצים ורצים,‏ מוחאים כף ועמהם שמחים ומזמרים,‏ וגם זהו מכבודי החתונה והשמחה,‏ ונפשך רואה אז מקהלה גדולה משוררי אל,‏ מלאכיו במרום,‏ יחד עם ישראל למטה,‏ שרים ומזמרים עתה שירה למלך הכבוד אשר עומד עליהם,‏ שומע ומאזין,‏ שמח ומתפאר,‏ ואתה כילד יחף ומלוכלך בכל כחך רצת ואליהם נתחברת,‏ ויחד עם המקהלה הקדושה אתה מרנן שירה לאלהיך שהשתוקקת אליו שמחתך מתלקדת ורוחך נשברה ומתלהבת עד מאד,‏ עד שלפעמים לבך נמס ובוכה בזה יותר מאשר בכל נדרי.",
                "וזהו רק אם אתה תעבוד הרבה פעמים לעורר את נפשך ולא תישן ע׳ שנות חיי׳ בתוך לב אבן,‏ ואז גם מעצמה תתעורר, ודע לך שגם מצדיקינו ומקדושינו זי״ע,‏ שרפי אל שעלו והתקרבו לד׳ יותר מכפי שאנו משיגים,‏ גם מהם בראשית עבודתם השתמשו לפעמים באופנים ואמצעים לעורר את נפשותיהם הקדושות והטהורות, למשל בבית אהרן איתא,‏ שהצדיקים היו משערים בעצמם קודם התפלה שהם שוכבים ביסורים בקבר ובא אחד ואמר לו,‏ קום עמוד והתפלל,‏ ע״ש<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\"> וכנראה שם שרק מתחלה התעוררו בזה ואח\"כ לא צריכים לזה, כי איתא שם שהה\"ק ר\"א זצ\"ל התפלל בהתעוררות זה שנה ומשמע שלא יותר</i>. ודעת לנבון נקל,‏ כמה האיש מתעורר בתפלתו אם רק מצייר זאת במחשבה חזקה, וגם אתה תלמיד ותיק אם בראשיתך תשתמש באמצעים ‏שונים ותעבוד בהם,‏ יכול אתה להגיע לגדלות אי״ה למעלה מהשגת עצמך.",
                "ומעתה זה הוא יסוד הבחירה שלך,‏ שתתעורר ותגבי׳ א״ע ותתקרב מעט לקדושה,‏ ובשעה זו של התרוממות,‏ בנפש גבוהה וטהורה תסתכל על נמיכיותיך אשר אתה קבוע בהן תמיד,‏ על העצלות,‏ על שאר המדות הרעות,‏ על מחשבותיך ועל רצונך הנמוכים שאתה חושב ורוצה,‏ ומעצמך תבוש מהם,‏ וע״ע תכעס ותרגז לאמר.‏ הוי,‏ למה אני שוכב כל היום בבור רפש,‏ ממש בבית הכסא של ילדות ושטותים,‏ מקבל אני ע״ע להיות יהודי עבד ד׳ מעתה.‏ כ׳וויל זיין א יוד,‏ רבש״ע כ׳בין אויף מיר מקבל צו זיין דיין אמת׳דיגער עבד.‏ מחשבות אף דבורים כגון אלו תכפול כמה פעמים,‏ ובעזרת ד׳ יועילו לך הרבה.‏ כי זאת חקת הנפש,‏ נכנעת היא לפני דבורים היוצאים בחזקה מן הלב.‏ גם את זולתו יכול האיש לפתות בדברי הלב והנפש וכש״כ א״ע,‏ אם רק דבוריו יוצאים ממנו בשעה שהוא מתרומם וגבוה מן עצמו.",
                "אבל בקבלה בכלל בלבד, שתחשוב שאתה מקבל עליך להיות יהודי עבד ד׳,‏ לא תוכל להסתפק.‏ רק גם בפרטיות מדות הרעות והחסרונות,‏ אשר אתה מכיר בך, התשתדל לתקן בשעה זו של התרוממות, הן אמת שבשעה שמתלהב האיש ישראל בתפלה, טוב שלא ירבה בחשבונות, לא יטפל ולא ילכלך את ידיו בחסרונותיו, רק יתפלל וילמד ויתלהב ויתקרב, כמו שאיתא בספה״ק מזה. אבל תיכף אחר תפלתו ואף בחזרת הש״ץ בשמ״ע, וכן אם מתעורר לפעמים שלא בשעת התפלה, ישתדל לתקנם בפרטיות. כי א״א לבדוק החמץ בלתי אם לאור הנר, כשנתעורר וניצוץ של קדושה הלהיב אותך עתה, כל עוד שלא כבה בדוק א״ע לתקנך. למשל אם כעסן אתה ח״ו, התבונן, האם נח לי לכעוס ולהיות מושלך מעל פני ד׳. הגמרא אומרת כל הכועס אפילו שכינה אינה חשובה נגדו. כל הכועס כאילו עובד ע״ז<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">מובא בפ' המשניות להרמב\"ם על אבות פ\"ב מ\"י</i>. והאם אכעוס ואעשה נבלה זו ח״ו. האם באלהי ישראל אלהי נפשי ונשמתי שאני מרגיש עתה בקרבי אמרוד ח״ו. מקבל אני ע״ע שלא לכעוס מעתה, בלב שלם מקבל אני עלי זאת. רבש״ע, עזור נא לי לעמוד ברוחי שלא אכעס, וכ״כ תקבע בלבך ובנפשך מחשבה וקבלה זו, עד שכאשר יבא מעשה של כעס לידך ותתחיל לכעוס, תזכור בגנות שגנית את הכעס ואת הקבלה שקבלת ע״ע שלא תכעוס ויקל לך למשול ע״ע ולהרגע. ומעתה בשעת התעוררות הכעס עיקר עבודתך תהי׳ להתעקש לזכור ולצייר לעצמך באופן החזק ביותר, ובמחשבה ברה ביותר, את שעת התרוממותך ואת הקבלה שקבלת אז עליך, וכן תעשה בשאר החסרונות שאתה מרגיש בך.",
                "אבל אל תדמה שמעתה תוכל כבר לתקן את כל חסרונותיך ותתעלה אף בלא עבודה, לא תטעה טעות מגונה כזו,‏ בי בלא עבודה יכולים רק לרקוב בקבר,‏ ולא יותר,‏ ולהתקן ולהיות ישראל עבד ד׳ יכולים רק בעבודה.‏ ולא עבודה פעמית ובאקראי,‏ פעם עובד ופעם עוזב,‏ רק בעבודה תמידית.‏ ובכל ימי חייך,‏ ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות,‏ אסור לך להסיח דעתך ממך ומעבודתך.‏ ואז יכולים אנו להבטיחך בעזרת ד׳ שעבודתך תקל לך הרבה,‏ ולא תהי׳ כאותן אנשים שאך שיש להם רצון טוב להיות יהודים אמתיים,‏ מ״מ נשארים עומדים בכל ימי חייהם על מצב אחד,‏ וביומו האחרון מביט ע״ע וצועק,‏ במה גדול אני עתה מן המצב שהייתי בנערותי.‏ במה בליתי את כל שנותי, כי בתחבולות כגון אלו וכיוצא בהם,‏ אי״ה תעלה אתה ותלך מחיל אל חיל.",
                "ויכול אתה להשתמש גם בפעולות ממשיות לצורך תקוניך,‏ ובענין הכעס למשל תקבל ע״ע שכאשר רק תרגיש בקרבך נדנוד של כעס,‏ תאמר בפיך איזה דבר תורה.‏ תאמר למשל תנא דבי אלי׳‏ כל השונה הלכות וכו׳.‏ ואם אפשר לך עוד לאמר איזה ענין שאתה צריך לעיין בו מעט בשכל,‏ יותר טוב.‏ ראשית,‏ דבר התורה שתעמיק בה תגין ותצילך מן יצר הכעס,‏ וגם פשוט בדרך טבע הגוף הוא כך,‏ מין שגעון ברגע זה על אותו דבר הוא הכעס,‏ לכן קשה לו לאיש להתגבר בשכלו הבריא אז,‏ שלא לכעוס מפני שאין לו אז שכל בריא,‏ דעת השגעון דחתהו,‏ לא שנעשה ח״ו משוגע לכל דבריו,‏ רק לאותו דבר.‏ לכן רק דעה שכנגד הכעס א״א לו להעלות אז,‏ ולאמר שלא לכעוס כיון שמשוגע הוא לאותו דבר,‏ אבל מחשבה אחרת שאינה נגד כעסו יקל לו יותר לחשוב, ויכול לאמר את דברי תורה שאינם מתנגדים לכעסו.‏ וכשיסיח דעתו על רגע ויעמיק בשכלו בדבר התורה,‏ יעבור השגעון מעליו,‏ ולשכלו הבריא יקל להתגבר גם נגד כעסו ולמשול ולא לכעוס.",
                "בכלל יש להתאונן על שבעתים הללו כנו את הכעס בשם חולשת העצבים ‏(נערוועיש),‏ ובשביל זה מתפטר האיש כבר לבטל את רעת מדה זו,‏ לאמר חולשת הגוף היא ולא מדה רעה היא אשר בו תלוי׳.‏ הן אמת שגרוי העצבים מעורר את הכעס,‏ אבל נתבונן נא למה זה באינו יהודי כשמתגרה כעסו על מי,‏ מוכן אף לרצחו נפש,‏ והיהודי הנמוך יכהו,‏ והיותר זך לא יהרוג אף לא יכה,‏ רק יקצוף ויחרף את זולתו,‏ ואף שחולשת העצבים בכולם שוה,‏ מ״מ לא כולם ראוים לעשות מעשים גרועים שוים בשעת כעסם.‏ הדבר הוא פשוט,‏ איש הער יכול להגביל את נפשו אף לזמן שנתו,‏ וכשהוא מתגלגל בשנתו אנה ואנה,‏ כשיגיע לקצה מטתו לא יתגלגל החוצה ארצה,‏ רק יחיש לשוב ולהתגלגל אל תוך מטתו,‏ ולא יפול.‏ ישן הוא ואין בו דעת בשעה זו,‏ אבל דעתו הקבועה בנפשו בשעה שהוא ער מגבלת אותו גם עתה גם לשעת העדרה, וכן הוא בכל דבר,‏ הדעה והמחשבה הקבועות באיש תמיד,‏ בכחן להגביל את כל עצם האיש גם על שעה שחסרה לו דעתו בישראל בדעה נמוכה,‏ מגבלתו שלא יהרוג,‏ אף אם יכעס ויתגרו עצביו,‏ וביותר זך ובדעת יותר גדולה גם שלא יכה.‏ וכשמרבה לחשוב ולקבל ע״ע שלא לכעוס כנ״ל,‏ אך שעצביו חלשים ונעדרת דעתו בשעה זו ממנו,‏ מ״מ דעתו הקבועה בו תגביל אותו,‏ שגם לא יקצוף ולא יחרף אף‏ בהתעורר כעסו.",
                "ואם יש בקרבך שנאה כבושה על אחד מחבריך ורוצה אתה להסירה ולא תוכל.‏ וכידוע,‏ בשביל שנאתך אותו כבר רואה אתה עליו חסרונות וחטאים,‏ הסר כעסך מלבך,‏ ורק אז תראה אם באמת בו חסרונות יותר מכך.‏ אבל כאמור רוצה אתה לדחות את שנאתך מלבך ולא תוכל.‏ עשה זאת איפה,‏ כתוב אליו מכתב,‏ לא תשלחהו רק תטמנהו בצלחתך,‏ ובו תזלזלהו ככל אשר שואף הנחש הכועס אשר בלבך.‏ ואיזה ימים תקרא את המכתב בפיך,‏ ותצייר לך שאתה עומד נגדו ואתה מחרפו בחרופים וגידופים אלו.‏ אז אחר איזה ימים בטח יסור כעסך מלבך עליו,‏ ואם בעל נפש אתה עוד תרוץ לפייסו.‏ אל תתמה על עצתנו זו,‏ ולא תאמר אחד מב׳ הדברים היא,‏ או שקר היא,‏ או מעשה להט וקסם היא,‏ וכי אפשר כן,‏ שכאשר אכתוב מכתב ואחרפהו ועוד אקראהו אתרצה לו ועוד אפייסהו.‏ לא שקר ולא מעשה להט היא רק חוק הנפש היא,‏ שכאשר מחרף ומגדף האיש את שונאיו ישקוט מעט כעסו מעליו<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">כמו שאיתא בס' שפתי צדיקים פרשת ויגש בשם האלשיך ז\"ל עה\"פ וינחם ד' וכו'</i>,‏ אבל כיון שחברו עונה לו בשעה שמחרפהו, לכן תגדל שנאתו בזה.‏ ואתה שכתבת מכתב חריף לפי מדת שנאתך הגדולה וקראתו בפיך ותזלזלהו,‏ וישקוט מעט כעסך בחרפך אותו,‏ וכשתבא לקראתו בפעם הב׳ ביום השני,‏ אשר כבר נתקטן כעסך,‏ ועוד אתה מזלזלהו בזלזולי מכתבך שנכתב לפי מדת כעסך מאז,‏ שהי׳ כעסך יותר גדול,‏ יתחיל כבר לבך להתיסר מעט מעצמו ולאמור בכ״כ זלזולים גדופים וחרופים חרפתיהו,‏ וכבר א״א לך לקרא את כל החרופים בכעס גדול כדאתמול.‏ אבל הלא קבלת עליך לקרותו ועוד לא נח כל כעסך מעליו, לכן עוד אתה מכריח א״ע וקורא,‏ ויהי ביום השלישי כעסך עוד יותר נשקט מקריאת יום הב׳, וא״א לך כבר לקרותו.‏ כבר מתחרט אתה בהתגלות לבך,‏ כ״כ לזלזל וכ״כ לחרף.‏ מבקש אתה כבר תחבולות איך להתפייס עמו ותתפייס.‏ איש בעל לב טוב ימהר להתפייס,‏ והקשה עורף יצטרך לקרותו פעמים יותר.‏ אבל בעזרת ד׳ כלם יתפייסו עי״ז.‏ אבל רק לפעמים רחוקות תעשה עצה זו במכתב,‏ ותזהר מאד בו שלא תאבדהו ולא יראוהו אף חבריך היותר קרובים לך,‏ כי פן יודע חברך מזה שכתבת עליו ועוד יגדל כעסו עליך.",
                "כאמור,‏ תוכל לבקש לך עצות ממשיות בכל דבר,‏ וכן למשל אם עובד אתה לתקן את מדת העצלות בשינה,‏ כי אוהב אתה לישון הרבה,‏ או שעבדת ביום הזה יותר ונתיגעת,‏ ותירא שתאחר לישן מחר יותר משעתך הקבועה.‏ תוכל לנסות כך.‏ לא תשכב באורך מטתך רק ברחבה ואת רגליך תסמוך על כסא,‏ ובבוקר כשרק תתעורר,‏ תדחוף ברגליך את הכסא ונמצאת כבר עומד על הארץ, ובלבד אם לא יזיק לבריאותך ולא תהי׳ עיף בכל היום על שלא ישנת במנוחה בלילה, וגם אז לא תעשה כך יותר מפעמים בשבוע."
            ],
            [
                "<b>להפוך המדות הרעות למאורי אור</b>",
                "הרבה פעמים רואה האיש סתירות,‏ רק מפני שאינו מסתכל אל תוך הענין פנימה,‏ רק על לבושן מבחוץ מביט, והי׳ אם יחדור אל פנימיות ואל נפש הענין,‏ יראה שאין סתירה,‏ אין קושיא ואין תרוץ,‏ הכל ענין ישר רק שמסתעף להרבה דרכים, וגם עתה היות שבטח מתקשה אתה בדברינו,‏ לאמר הלא סתירות רואה אני בזה,‏ מתחלה הבטיח אותי להתעלה ולהתגדל לגדול בישראל,‏ אף אם איני מרגיש בקרבי גדלות ולא הכשרה יתרה,‏ מפני שבי אוצר עליון טמון,‏ וקדושה עילאה צפונה ונעלמה גם ממני בעבודת גופי תתגלה ובעמל נפשי תתעלה, ואח״כ מודה הוא שמדות רעות בקרבי ויורני לתקנם.‏ הא תינח שאיני מרגיש את קדושתי אשר בקרבי,‏ אבל למה זה עוד הנני רע ויודע חלאים בנפשי, ומאין מדות רעות האלה קבועות בנפשי כאלו הן עצם הנפש וטבעה,‏ אם אוצר קדושה בי.",
                "וכאמור סתירה היא,‏ רק אם מסתכלים בחיצוניות ענינינו לבד,‏ אבל א״א לנו להשאר בלבוש החצוני,‏ ולא נגיע אל תכליתנו בזה לבד.‏ כי בענין תקון המדות אשר דברנו עד עתה, רק איך להתאפק מהן ואיך לכבשן ולא ישחית בהן האיש את עצמו ולא את זולתו,‏ לא יספיק לנו לבא אל תכליתנו,‏ אם לא נהפוך אותן מדות רעות בעצמן למאורי אור ולמדורי אש של מעלה לעבוד בהן את יוצרנו,‏ ולעשות גם מכל תוכיותנו עם קדוש,‏ סגלה וממלכת כהנים כפי שרוצה והתנה ד׳ עמנו מראש.",
                "כי אם אמנם השכל האנושי רואה רק לעינים בחצוניות מדותינו כי רעות הן,‏ שלח ד׳ לנו את הבעש״ט זצ״ל איש אלהים קדוש,‏ ואת תלמידיו הקדושים אחריו מאורי ישראל,‏ והם למדו אותנו שהמדות באיש ישראל קדושות הן,‏ ממרום הן מופיעות ומשתלשלות, ורק בעוה״ז ובגוף של עוה״ז אם אין יודעים איך להתנהג בהן,‏ נשתנה מראיהן ונראות לרעות,‏ משל למים זכים בצלוחית מזוהמה,‏ שגם המים נראים מזוהמים מבחוץ ע״י הצלוחית.‏",
                "אם לא ידעת, הלא שמעת, שישנן מדות וספירות קדושות במרום, שבהן אור ד׳ וקדושתו מתלבש ועל ידיהן מתגלה ופועל בעולמות אשר ברא. ואם לא תדע מה הן הספירות, כי לא לפי ערכך עוד ללמוד ספרי קבלה. אבל הלא בתפלתך אתה אומר לך ד׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וכו׳. ומי בכם שלא יאמר אחר ספירת העומר, מה שפגמתי בספירה חסד שבחסד, חסד שבגבורה, חסד שבתפארת וכו׳. ומן אותן ספירות קדושות, המשיך קדוש ישראל הארה גם אל תוך קרבנו, עם קרובו. וכמו המדות אשר במרום, כן גם המדות אשר האיר בנו, רצונו בהן להתלבש, ואת קדושתו בהן לגלות. במדת החסד אשר בנו, שהיא השתלשלות מן ספירת חסד ואהבה עליונה, אהבת ד׳ לישראל ואהבת המלאכים בעבודת בוראם, כמ״ש ונותנים באהבה רשות וכו׳. גם בנו רק קדושה תראה, ורק בקדושה בה נפעל, לאהוב את ד׳ ית׳, את תורתו הקדושה ואת ישראל. ובמדת הגבורה ניראהו ביראה אמיתית. ולא אהבה ויראה נרדמת בלבד, שיש בעצם וטבע איש ישראל לד׳, אהבה ויראה שאינו מרגיש אותן, ואין לבו מפרכס ולא מזדעזע מהן, רק שיעשה לו האיש עכ״פ זמנים שיעורר את אהבתו לד׳ בתשוקה וגעגועים אליו ית׳ ויתפלל, אנא ד׳, קרבני נא אליך, למה זה הסתרת פניך ממני, ולמה הרחקתני מקדושתך. תשוקתו וגעגועיו יהיו כתשוקות וגעגועי הבן אל אביו שנתרחק ממנו, שכלו מתפעל ומפרכס אל אביו עד שלבו כואב לו. וכן ביראה לא יסתפק האיש הישראלי ביראה אשר בטבעו לבד אשר לא נגלתה בקרבו ואינו מרגיש זעזועי הנפש ממנה, רק צריך להתעורר בזמן מן הזמנים, ביראה נגלית, כמו מי שעומד לפני המלך הגבור, כלו יפחד ויזדעזע מן הדר כבודו ומן גדלות גבורתו אשר לפניו.",
                "וראה נא את דברי הרמב״ם ז״ל המובאים באו״ח ס׳ א׳ וז״ל: כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב״ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ד׳. מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי״ת ובושתו ממנו תמיד עכ״ל הק׳. וזהו העיקר, לא יראה נרדמה בקרבו כמלפני המלך שרחוק ממנו, שרק בדעתו יודע הוא ששם מרחוק נמצא מלך, וצריכים לירא ממנו, מפני שלו היכולת להרע ולהטיב עמו, רק יראה הכנעה ופחד לפני ד׳, אשר עומד עליו ורואה את מעשיו, כלו יזדעזע ואיבריו דא לדא ינקשו, יכנע ויתבטל מהדר כבודו אשר לפניו. ויראה כזו, לא תהי׳ קלושה וחלושה, לא תדחה ולא תתבטל מפני כל רצון ותאוה גופנית. ולא עוד אלא אף בשעה שלא תהי׳ יראתו כ״כ גלוי׳ בקרבו, אם רק יזכור מן הפחד והזעזוע שהי׳ לו לפני שעה או שעתיים, ג״כ יברח ויתרחק מן כל שמץ חטא אף תאוה של היתר שהן היפך מרצון ד׳. ואם יסתכל בקרבו ויראה, שעשה איזה מעשה,‏ דבור,‏ אף מחשבה של חטא,‏ או שהלך בטל,‏ שהוא יסוד כל החטאים,‏ יחרה ויכעס ע״ע ויאמר אוי געוואלד, וואס האב איך געטוהען קעגען אויבערשטען, כ׳בין דאך ערגער ווי דער געמיינסטער פושע ישראל ח״ו, רבש״ע זיי מיר מוחל, כ׳נעם אויף מיר פון היינט אן צו זיין א יוד מיט מיין גאנץ לעבען.",
                "הן הנה המדות אשר בנו, ספירות עליונות הן שנמשכו בנו, והרבה הרבה יש להתאונן על היכלי קודש אלו שנשחתו, ועל מאורי אור אשר בנו שנחבלו, ובאותה האהבה שהמשיך ד׳ ממעון קדשו לנו, שבה נאהבהו ונעבדהו, ובה נהי׳ כמלאכי אלהים, אנו מרגישים אהבה לשטותים ובמדת גבורה זו, שנראהו ונפחדהו יראה המלאכים, אנו מרגישים יראה לא טובה, כעס ושנאת חנם.",
                "בן יקיר, כיון שכבר אמרנו וכפלנו לך, שעיקר המחנך שלך הנך אתה בעצמך, ואם לא תקום אתה לקחת את רסן הממשלה בידך למשול עליך ולהיות קברניט הספינה להנהיגה, מי יודע אם לא תשבר ותטבע בים הזועף ובעולם הגשמי עם השאיפות הגרועות של האנשים, וכל מוריך ורבותיך לא יועילך אז ח״ו, לכן מוכרחים אנו להשתדל להבינך דבר זה יותר גם לפי דעתך ושנותיך, איך אף מדותיך אשר אתה מרגיש אותן לרעות, מאורי אור הנה בעצמותן וספירות עליונות שנצטמצמו ונשתלשלו בך, כדי שיקל לך לתקנן ולהשיבן לקדושתן הראשונה, כי זה הוא ראשית כל רפואה, להכיר את מקור המחלה מוצאי׳ ומחבואי׳.",
                "כי זהו החילוק בין התעוררות המדות, לבין התעוררות שאר כוחות האיש כחכמה וכח גבורתו, את כח הגבורה יכול האיש לעורר מעצמו אף אם אין דבר זולתו שיעורר אותו, יכול הוא לחלוץ את עצמותיו ולאמץ את אגרופו ולאמר, באם הי׳ בא עתה שונא נגדי הכיתיו לרסיסים ומרגיש בשעה זו התגברות כחו, אף שאין שונא נגדו אף לא במחשבתו שיעורר גבורתו ולא עוד, אלא שהגבורים מוכרחים להתאבק כפעם בפעם, לא משנאה זה לזה ולא להראות את גבורתם רק מפני כח גבורתם אשר עצור בהם הדוחה אותם להתגלות, כלומר לא הגבור אשר מתאבק עמו עורר את גבורתו להתאבק, רק להפך גבורתו תעורר את האיש שתוכל להתגלות בגבורה, ודוחה אותו להתאבק כידוע. וכן היא התעוררות החכמה, יכול האיש לפעמים להתעורר לעיין באיזה דבר חכמה לא מפני שדבר החכמה לנגדו ומעוררתו לעיין בו, רק להפך, החכמה העצורה במחו, מתעוררת והיא מכריחתו לבקש דבר לעיין בו. וזאת היא סבת אי הבטלה אשר לחכמים, החכמה אשר בקרבם דוחה אותם לעיין ולהעמיק ללמוד ולהתגלות.",
                "לא כן היא התעוררות המדות הן אינן מתעוררות מעצמן בלתי ע״י דבר אשר מעורר אותן. כעס ופחד האיש מתעוררים ע״י איזה דבר, ואם לא אותו הדבר לא הי׳‏ כועס ולא מפחד.‏ ומי שכועס או מפחד מעצמו,‏ סימן שחולה רוח הוא כנודע.‏ וכן האהבה,‏ רק אם יש דבר שמעוררתו לאהוב,‏ מתעורר לאהבה ולא מעצמו,‏ יכול הוא לחיות רק במצב שנוח עתה לעורר אותו לאהבה מלכעס,‏ או לכעס מלאהבה.‏ וכן נמצא איש זה שנוח לו יותר להתעורר לאהבה והשני לכעס,‏ אבל שניהם רק על ידי דברים המעוררים אותם יתעוררו,‏ ולא יצויר אצלם כמו בחכמה וכח גבורה,‏ שיתעורר זה בכעס מעצמו ויבקש לו מי שיכעס עליו,‏ וזה באהבה מעצמו ויבקש לו מי שיאהבהו<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">הא דאיתא בספ\"ק טעם לבריאת העולם שמטבע הטוב להטיב, ונתעורר מעצמו וברא הוא ית' ברואים להטיב עמהם זה רק אצלו ית', שכל התעוררותו מעצמו ולא מזולתו, כי אין בו הרכבה ולא שינוי ח\"ו, רק אחדות פשוטה, והבן.</i>.‏ וגם זאת היא סבת הדבר שהמדות נתלבשו בזוהמא באדם,‏ וכשהוא מרגיש מדה ממדותיו, לא מדה קדושה מרגיש,‏ אהבה ויראה של קדושה,‏ אף לא סתם אהבה וסתם יראה, והוא יבחר אם לשמש עמה לקדושה או להפך,‏ רק מתחילתו הוא מרגיש מדות גרועות בקרבו,‏ אהבה לשטותים,‏ ויראה וכעס ושנאה רעה,‏ ואין הרגשתו אותן כהרגשתו את החכמה והכח,‏ שמרגישן סתם חכמה וסתם כח בקרבו, והוא משתמש אתם כבחירתו.‏ כי החכמה והכח מתגלות ומתעוררות בו מעצמן, לכן מרגישן לעצמן סתם.‏ והמדות כיון שרק ע״י דבר זולתן עולות ומתראות בו,‏ והאיש מילדותו רק דברי עוה״ז דברים גשמיים מעוררים את מדותיו,‏ כיון שבעוה״ז שקוע,‏ לכן רק בתבניתם רואה אותן,‏ מדות גשמיות.‏ וכפי שמקדימים לחנך ולהרגיל את הילד לעורר ולגלות את מדותיו בדברים קדושים,‏ כך משתנות צורתן לטוב, והוא מרגיש אותן מתחילתן לטוב,‏ אהבה לד׳ לתורה וישראל ויראה ממנו ית׳,‏ וכעס על עוברי רצונו, ומכש״כ על עצמו אם רואה בקרבו איזה נמיכות.‏ ולא בקטנותו לבד מועיל ההרגל והשמוש במדות הקדושות,‏ רק בכל ימי חיי האדם,‏ כל כמה שמוסיף לשמש במדותיו ללא טוב,‏ מוסיף להמשיך את מדות העליונות הנמצאות בקרבו ללבושים מגואלים,‏ ומדות יותר גרועות מתרגשות בו,‏ ובמה יתקדש לד׳,‏ ואיפה הם הלבושים אשר יתלבש בהם אור ד׳ לשכון בקרבו.‏ וכל שמוסיף לתקן את מדותיו ולקדשן לא ישאר במדות בלתי מזיקות לבד,‏ כשור נגח הקשור והאסור,‏ שרע הוא בעצמו רק שא״א לו עתה להזיק,‏ אף לא במדות מתוקנות גופניות לבד,‏ רק גם העלוי אשר במדותיו יקל לו לגלות.‏ ספירות העליונות אשר נמשכות בו תתגלנה,‏ ממרום באות ואת המרום וקדוש בהן יעבוד,‏ והוא ית׳ כמו במדות אשר במרום כן גם במדותיו יתלבש,‏ ועל ידן בו ישכון,‏ את נפשו יאיר,‏ ואת נשמתו כביכול יחבק אף ישיח.‏"
            ],
            [
                "<b>התמדת העבודה, התמדת הבקשה, והשקפה מרוממה</b>",
                "הנה כבר נוכחת לדעת,‏ שאין אתה איש פשוט בעוה״ז לבד,‏ אף לא פרטי לעצמך, בעבודתך נתאחד אתה בעולמות העליונים,‏ וגם ספירות וגם האורות בך נמצאים.‏ לכן הכל בך תלוי,‏ כשתפגום את מדותיך ועצמך,‏ בכל היכלי מרום תפגום, וכשתתקן אותם את כולם תתקן,‏ וגם אתה ע״י עולה ומתקרב לפני מי שהוא טהור ומשרתיו טהורים,‏ עד שגם מלאכי השרת יקנאו בך, ואת אור שוכן עד מרום וקדוש בהם תמשוך ובהם תשכן.",
                "תלמיד ותיק,‏ בהגיעך בדברינו עד כה,‏ בטח כבר מרגיש אתה איזה שינוי לטובה בך, כי כבר תדע שלא לדרשה לבד קאתינא,‏ רק להראותך לדעת שעיקר התורה ותכליתה אתה הוא,‏ שתעשה אתה לישראל אמיתי.‏ הרבה מדרגות ישנן בקדושה,‏ ואחת מהן והיא העיקרית היא,‏ הישראל,‏ שתהי׳ אתה הישראל אשר ממך לעשות. וכיון שעיינת בדברינו,‏ לא במחך לבד רק התחלת גם לעבוד בהם,‏ אף אם לא גמרת את עבודתך ואת תקוניך עוד,‏ כי א״א לגמרם בפעם אחת,‏ שתים וכו׳,‏ מ״מ לבך נתרכך,‏ ובכל עצמך כבר התחלת לעבוד לתקן ולגלות מעט ממך את קדושתו העליונה,‏ וכו׳.‏ וע״ז שמח אביך שבשמים,‏ ומעט האור שמאיר ממך,‏ יהל אור גם בשמים גם בארץ, ישראל נמשלו לכוכבים, הכוכב בשמים ומאיר לארץ,‏ ואתה איש ישראל בארץ, ואורך מבהיק בארץ ובשמים, אבל העיקר הוא שתיזהר שלא תהי׳ פוסח על שתי הסעיפים,‏ ברגע אחד תתפעל ותתקרב להיושב בשמים,‏ וברגע השני תפול ח״ו מתחת לארץ לשאול תחתית,‏ לשטותים,‏ לבטלה,‏ לליצנות להוללות. הן אמת שא״א לו לכל אדם לעמוד תמיד במדרגה גבוהה,‏ א״א לו לכ״א להיות כל היום באותו מצב שהוא בתפלה,‏ אבל הלא גם א״א לו להיות כל השנה באותו מצב שהוא בר״ה ויוה״כ,‏ מ״מ אם לא יתאזר ברצונו ובקדושתו אשר בו בר״ה ויוה״כ על כל השנה,‏ שלא יתרשל מכל אשר קבל עליו אז,‏ ומן אותו הדרך שדרך בה בהופיע עליו ענן ד׳ בר״ה ויוה״כ,‏ לא יפוג אחור אף בשעה שאינו מרגישו,‏ גם את כל השנה שלו יפיל וגם את הר״ה ויוה״כ עם מעט האור אשר האיר עליו,‏ אל בור שחת ח״ו יסחוב, וגם בזה אף שא״א לך לעמוד תמיד כבשעה הרוממה שנפשך מתקרבת בה ומשתפכת בחיק אביך שבשמים,‏ עכ״פ קשור ואזור עצמך אל הדברים הקדושים ועשיות טובות וכו׳ שקבלת עליך בשעה הטובה,‏ בשעה הרוממה,‏ ועשה אותן.",
                "התמדת העבודה היא העיקר,‏ אבל א״א לו לאדם להתקשר בעבודה תמידית אם לא יבקש אותה תמיד.‏ ראה נא,‏ דוד המלך בקש מד׳,‏ הורני ד׳ דרכך,‏ אהלך באמתך יחד לבבי ליראה שמך ‏(תהלים פ״ו י\"א).‏ את היצה״ר כבר הרג כמו שאמרה הגמרא,‏ ולקדושה עלאה עלה עד שזכה להיות רגל מרגלי כסא הכבוד,‏ ועם כל זה,‏ כאיש אשר מבחוץ ולא התחיל עוד בעבודה בקש מד׳,‏ הורני ד׳ את הדרך אשר בו אליך אלך.‏ ולא לפעמים ובשעות מיוחדות לבד בקש זאת,‏ רק תמיד בקש זאת,‏ כמשה״כ כי אליך אקרא כל היום.‏ ומה נענה אנן בתרי׳.‏ צייר לך,‏ בן מלך התועה בהרים במדבר שממה בין חיות טורפות ורוצחים אורבים,‏ ויודע שיש כאן דרך המובילה אל אביו המלך אבל נעלמה ממנו הדרך ולא ידעה,‏ ומה מאוד גדולים ותמידים בקשתו וחפושו את הדרך,‏ ומה מאד גדלה צעקתו אל אביו הורני אבי את דרכך.‏ רק אם כבן המלך התועה, תראה את עצמך מרוחק מן המלך אביך שבשמים, תועה בשממת עוה״ז גשמיות ושטותים, מחבלים את הגוף וממיתים את הנפש,‏ רק אז תתמיד לבקש את הדרך לד׳ ובעומק לבך תצעק תמיד,‏ הורני ד׳ דרכך.‏ ובמדה‏ שתתמיד לבקש,‏ תתמיד לעבוד אותו,‏ ואם לא תתמיד לבקש מעומק לבך א״א שתתמיד לעבדו ג״כ.‏",
                "ועוד דברים בגו,‏ כבר ידעת שעליך להמשיך אור עליון ולגלות קדושת מדות העליונות בך,‏ וזהו כח של רצון איש ישראל,‏ מעורר הוא את הרצון העליון להאיר בו,‏ רצונך ובקשתך התמידי לא דבר ריק הוא,‏ ממשיך אתה בו אור וקדושת מדת העליונות,‏ ודי לך בזה.",
                "בן יקיר,‏ הן כבר אמרנו לך שלא לצותך בלבד שתלך בדרך ד׳ באנו בזה,‏ כי גם אתה כבר יודע וגם נפשך משתוקקת לזה,‏ רק גם לעזור לך ולהרגיל אותך ללכת בו באנו.‏ והנה אמרנו לך שתתמיד בעבודתך בין בשעה שתעלה מעלה בין בשעה שתנוח,‏ אף בשעה שתפול,‏ וכי זה תלוי בהתמדת בקשתך את דרך האמת,‏ מן הגשם אל ד׳.‏ אבל בדברינו אלה עוד לא יצאנו את ידי חובותינו אליך,‏ חובת העוזר והתומך,‏ כי איך מעוררים גם את זאת,‏ ואיך מסתגלים להיות דואג ומבקש תמידי.‏ דרכו של האיש אף שיודע שישראל הוא, ועליו לנער את הרפש ואת הטיט המנבלתו,‏ להכבס להטהר ולשוב אל מלכו וקדושו קדוש ישראל,‏ מ״מ רק במחשבתו יודע הוא ולבו אין כואב לו על זאת,‏ אפשר עוברים עליו רגעים שמרגיש איזה דאגה בלבו מזה,‏ אבל קלה היא ורק לפעמים רחוקות מרגישה,‏ כאב הלב ובקשה תמידית הוא מרגיש רק על העוה״ז,‏ איך ישיגו,‏ איך יתאמץ בו ויתגאה אתו וכו׳ ולא יותר.‏ ומה נועיל בדברינו,‏ שתבקש ולבך ידאג ע״ז,‏ אם לא נעזור לך ולא נרגילך איך לדאג ואיך לבקש.‏ הן כבר אמרנו שנינו ושלשנו לך,‏ שבלא עבודתך ובלא התאמצות בחוזק בכל כחך לעבודתך,‏ כל דברינו לא יזיזו אף רגלך אחת מן הטיט שאתה שקוע בו עד צוארך,‏ אבל גם כשתתאמץ בעבודתך, צריכים אנו להוסיף להורותך, איך תבא לבקשה התמידית הזאת.",
                "הסכת ושמע, כאב הלב והתמדת בקשתך, בהשקפתך תלוי׳, העשיר שנתרושש, כל זמן שהשקפתו על עצמו כעל עשיר, וחושב הלא עשיר הנני, ולמה עשירים אחרים יש להם רב טוב, ולמה מקודם גם הוא וכל ביתו היו רחבים ומעונגים וכו׳, אז דאגת לבו קשה, ותמיד לא יחדל מלבקש עצות איך לשוב ולהתעשר בעזרת ד׳. ואם מחליף הוא את השקפתו העשירה אשר מקודם, ומביט ע״ע מעתה כעל עני ככל העניים, אז לא ידאג אף לא יבקש עצות לשוב ולהתעשר, הן גם אז יברך את עצמו שיזכה בגורל וימצא מציאה ויתעשר, אבל רק במחשבתו יתברך ויארוג דמיונות עשירים, אבל בלבו לא יכאב ולא יבקש בלתי אם להרויח על פת חרבה ודירה יפה במרתף חם, כן כל עצמך תלוי׳ בהשקפתך מהו ישראל, ואל מה צריך אתה להגיע, יודע אתה כבר זאת וכבר דברנו מזה, אבל גם העני שהחליף את השקפתו להשקפה עני׳, זוכר את עשרו ומתברך להתעשר. אך כיון שרק במחשבתו יודע זאת ובלבו כבר לא קבועה, ובתוכיותו השקפה אחרת ע״ע נמצאה, לא ידאג ולא יבקש ולא ישתדל למצא שוב את עשרו, ואף במלאכתו ומסחרו יתעצל, כן ידיעתך בדעתך בלבד לא די בזה. ד׳ אמר ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו (הושע י\"א ג'). האב הרחמן משתוקק לקחת את כל איש ישראל על ידי נביאיו אליו, אבל צריכים להרגיל את הנפש התועה ואת הבן הנדח בגשם העולם, לשוב ללכת אל אביו ולקפוץ אל זרועותיו כביכול. ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו. ד׳ מרגיל אותנו וגם אנו צריכים להרגיל א״ע בזה. אמור מעתה, שאמונתך בד׳ לא תהי׳ תמונה ומוסתרת בך, רק ברורה וחזקה, זכור אל תשכח, הזהר והתמד בזה שרשמנו לך לעיל פרק ט׳, שכמה פעמים ביום תחשוב שד׳ ית׳ מלא כל הארץ כבודו, ותמיד אתה נמצא לפניו ית׳ וכו׳, ובפרט בשעות הפנויות תוסיף לחשוב זאת. ולמה לך להבל ולחבל את מוחך בשטותים, חשוב בו מאמונת ד׳. ובמדה שתוסיף לחשוב בזה, תתרגל באמונה עד שלא תהי׳ כאמונה הנעלמה מידיעת האיש, רק ידיעה ודאית וראי׳ ברורה ואיתנה, ידיעה יותר ברורה לך מידיעתך שהשמש מאיר, כי זאת תורת הישראל, אף הדברים שלמעלה משכלו, במדה שמרבה לכפול ולחשוב אותן, ודאיות וחזקות נעשות לו, יותר מן הדברים שרואה בעיניו פשוט הוא, כי הלא נפשו רואה גם את הדברים שלמעלה משכלו, רק שהנפש נעלמה ממנו, וככל שמרבה לחשוב בהם, את נפשו עם ראיתה מרגיל בזה לצאת ולהראות בו, ובראיתה רואה את אמיתת הדברים. ולא את אמונת ד׳. וכי הוא מלא כל העולמות בלבד, תתרגל לחשוב תמיד, רק גם את תכליתך ותכלית כל ישראל שדברנו לעיל, והתנאי שהתנה הקב״ה עמנו והייתם לי סגולה ממלכת כהנים וגוי קדוש וכו׳,‏ תחשוב כפעם בפעם עד שלא יהי׳ תכלית הזה בעיניך כדבר היוצא מן הכלל,‏ כאילו דרשנו ממך דברים נוספים שאפשר גם בלעדיהם,‏ רק בעיניך תראה שבאופן אחר א״א להיות ישראל.‏ ובמדה שתתרגל במחשבות אלו תשתנה כל השקפתך על העולם,‏ על עם ישראל ועליך,‏ להיות אחרת.‏ קדושה עליונה וישראל,‏ לא יהיו אצלך כב׳ דברים שונים ורחוקים,‏ רק דא ודא אחת היא,‏ וכשתרבה להתרגל בזה,‏ וכשתעלה השקפתך זו,‏ אז מעצמך גם בלבך תדאג כשתרגיש בך איזה נדנוד גשם ושטות,‏ ותתמיד לבקש הורני ד׳ דרכך אהלך באמתך,‏ הושיעני שאעבדך באמת ביראה ואהבה,‏ וכל שתתמיד לבקש,‏ תתמיד לעבוד.",
                "תתרגל במחשבותיך הקדושות ובהשקפה עלאה כנ״ל,‏ השוה נא את מצבנו הרם אשר לפנים נגד מצבנו השפל עתה,‏ כי כפי הנראה בדברי הנביאים וכתובים,‏ לא היתה הנבואה אז כדבר היוצא מן ההרגל לא חידוש ולא פלא.‏ כשרצה ד׳ להודיע למנוח ואשתו את לידת שמשון בנם,‏ לא הודיעם בחלום ולא ע״י בת קול,‏ כי למה כל אלה אם יכול לשלוח אליהם מלאך.‏ ואם לא די להם פעם אחת שלחהו פעם ב׳,‏ אף שמנוח ואשתו לא היו גדולי ישראל,‏ כמו שאמרו חז״ל.‏ אבל הלא ישראלים היו,‏ אנשים מאנשי קודש היו, וכבר יכלו לראות ולדבר עם מלאך כדבר איש אל חברו,‏ זה שואל וזה משיב.‏ שאול המלך שלא הי׳ נביא ועוד טרם שמלך,‏ בין להקת נביאים ג״כ ניבא,‏ ולא הוא בלבד אלא גם שליחיו ששלח לרדוף‏ את דוד המלך, כשבאו לשמואל הנביא ותלמידיו בני הנביאים,‏ גם עליהם הי׳ הרוח ונם הם נבאו,‏ אשר כנראה לא כדי להציל את דוד בלבד השרה ה׳ את רוח הנבואה עליהם,‏ כי כדי להצילו לא הי׳ מהפך רודפי דם נקי לנביאים, רק הי׳ עושה לו נס אחר כמו בשאר הצלותיו.‏ אבל למה עתה לנסים,‏ ולשנות הטבע,‏ הקב״ה אינו עושה נסים בכדי,‏ אם יש עתה דבר כל כך פשוט לעשותם לנביאים,‏ הלא ישראלים הם כשמתרחקים ממקורם מתגשמים,‏ אבל כשבאים בין הנביאים גם בהם מתפרצת נבואתם.‏ ואף שאול שרדפו כשבא אליהם,‏ ניבא כל הלילה.‏ וחז״ל עוד אמרו שנביאים כפלים כיוצאי מצרים,‏ היינו ק״כ רבוא נביאים היו בישראל,‏ ולא נתפרשו בפסוקים,‏ מפני שנבואה שהוצרכה לדורות נכתבה,‏ נבואה שלא הוצרכה לדורות לא נכתבה ‏(מגילה י״ד א׳).‏ ובמדרש שה״ש איתא שמספר זה של נביאים הי׳ בדורו של אליהו הנביא בלבד,‏ חוץ מן הנביאים שהיו בשאר הדורות,‏ וגדלות הנביא על שאר ישראל היתה,‏ שהי׳ תמיד נביא,‏ ומדרגת נביאותו היתה יתרה הרבה עליהם.‏ למשל עתה ישנם צדיקים שהם תמיד צדיקים עובדי ד׳ במדה מרובה כ״א לפי מדרגתו,‏ אבל גם כל איש ישראל לא ימלט שלא תהי׳ בו איזה צדקה ואיזה עבודה,‏ ואם לא תמיד עכ״פ לפעמים,‏ ואם לא גדולה כצדקת הצדיק עכ״פ עבודה וצדקה היא כן גם בעניני הנבואה לפנים,‏ ארבעים ושמונה הנביאים שנתפרסמו,‏ עלו להיות נביאים גדולים כ״א לפי מדרגתו נביאים תמידים,‏ כמו שאמר הכתוב נביא לגוים נתתיך.‏ אבל לנבואה פעמית לעת הצורך,‏ כגון במנוח ואשתו או כשבא בין הנביאים, גם כל איש ישראל הי׳ יכול לזכות,‏ כי הלא בנ״י מלפנים היו קרובים אל ד׳ וארובות השמים פתוחים היו,‏ ובכל צורך דבר האב עם בניו.",
                "במצב רם וקדוש כזה היינו אז ואיך מצבנו עתה,‏ ירד ירדנו,‏ נטמטמנו ונתרחקנו.‏ מתחלה פסקה הנבואה,‏ ואחרי׳ גם רוח הקודש.‏ ועתה מה גדולה העזובה ומה רב ההסתר,‏ עד שאפילו לעורר איזה ניצוץ של התעוררות,‏ איזה שביב של התלהבות,‏ שהיא הארה דהארה ניצוץ דניצוץ וכו׳ של נבואה,‏ כמה טרחות וכמה יגיעות צריך איש ישראל לטרוח ולהתיגע עליו.",
                "לא נביא אנו רוצים לעשות ממך,‏ אף לא בעל רוח הקודש ‏(בפעם אחת),‏ אבל כמה מושחת ומזוהם הוא בן המלך שנשלך אל מרתף מגואל וירד להיות מגושם ומתחולל,‏ שעכ״פ אינו דואג לעצמו,‏ ואינו מתגעגע לשוב אל מצבו הראשון,‏ אל זכות נפשו והתקרבותו אל אביו.‏ השקפתו העדינה השקפת בן מלך שנשתנתה להשקפה בזוי׳,‏ שמביט ע״ע לא כעל בן מלך זך וטוב,‏ רק כעל מגושם ומזוהם,‏ היא בורו,‏ והיא עוכרתו.‏ ומי יודע אם בשביל זה לא יחליט ולא ישאר עד עולם בזוהמתו.",
                "שעו מני ומר אצעק,‏ רוחי הציקתני ע״כ אשאל,‏ מי ידאג לעם ד׳ כי ירד אם לא אתם,‏ בחורי ישראל,‏ ומי ישאף ויתמסר כלו לעבוד,‏ להשיב את ישראל אל רום קדושתו ואל טוהר רוחו,‏ אם לא אתם הפנוים כל היום מן כל מסחר ומלאכה ורק תורתכם אומנותכם עודכם רכים,‏ עוד אפשר לכם להפוך את בשרכם לבשר קודש,‏ את רוחכם לאש אכלה ואת כל עצמכם לתפארת ישראל ולבני היכלא דמלכא.",
                "בחור ישראל,‏ למה זה תשקיף על עצמך ועל כל איש ישראל כעל חי׳ בעלת דעת, רק איך לבקש ולמצא טרף,‏ ובהם ובשטותים אחרים כל היום תשקע.‏ בהעדרותיהם תדאג ובהשגותיהם תשבע, ואת כל חייך בהם תאבד.‏ למה זה לא תדרוש ממך גדלות ותצטדק אם רק לא תנגח ולא תחטא.‏ אמור לנפשך,‏ לא חדשות אני מבקש ממני,‏ רק את אשר כבר הי׳ שוב יהי׳,‏ אל טוהר וצחצוח גופנו ונפשנו נחזור,‏ ואל אבינו אשר מאז נשוב.",
                "השקיפה בחור ישראל,‏ אל זוהר תפארת ישראל,‏ ואל עצמותם עצם השמים לטוהר אשר מלפנים, ותדאג על חשכתנו הנוראה עתה,‏ דאג והשתוקק לעבוד,‏ לשוב,‏ לעלות ולהתקרב עכ״פ מעט לאלקינו.‏ עורר בזמן מן הזמנים את נפשך,‏ תשאף,‏ תשתפך ובשיח כעין זה תתעטף.‏ אנא ד׳. מעולם אתה אבינו ואנו בניך,‏ ומעולם ומעת אשר רק יגיח ילד וילדה ישראלי מרחם אמו, צרינו מרובים ומרים ומענינו קשים ועזים,‏ להפרידנו ממך, ח״ו,‏ אבל כ״א מאתנו מוכן למסור את נפשו בשבילך ד׳. ואף‏ כשבה קטנה מאתנו כבר פושטת את צוארה בשבילך,‏ אין קץ למוקדי אש אשר שרפונו ואין חקר לצרותינו התמידיות במשך כל ימי חיינו המוצצות את לשד חיינו,‏ ובשבילך וכדי שלא להפרד ממך את הכל באהבה ושמחה מקבלים.‏ כן אנו כלנו וכן הנני גם אני.‏ כן אני עתה וכן אהי׳ תמיד.‏ אבל אבי ומלכי,‏ מעולם אותנו נהגת,‏ עין בעין את שכינת עוזך ראינו,‏ ועמנו כאב אוהב עם בניו דברת,‏ ומה טוב הי׳ לנו אז.‏ לא כן עתה גרמו עונותינו ועלית למרום,‏ את השמים בעדך סגרת,‏ אין רואה ואין שומע,‏ לא מדבר ולא עונה,‏ לא נביא ולא חוזה.‏ אנא ד׳,‏ על מי נטשת את מעט הצאן,‏ שארית ישראל במדבר שממה כזה מקום מזיקי הגוף והנפש,‏ אבי שבשמים יראה נפשי להיות בלעדך אף רגע,‏ קרב אותנו והתקרב אלינו כמאז.‏"
            ],
            [
                "<b>דברים אחדים בדבר החסידות וההתקשרות בתורה על ידה</b>",
                "הנה כבר הראת לדעת שהאיש אף הבחור הישראלי,‏ לא עצם מגושם כחי׳ ובהמה הוא,‏ ברי׳ רוחנית הוא,‏ בן שמים אשר נתנו ד׳ בארץ. ואף גופו לא כגופי שאר ברואים המגושמים הוא,‏ זך ורך הוא,‏ גוף המתאים לנשמה מרוממה כזו.‏ אבל בעוה״ז מסבות שונות מחטאו של אדה״ר ומבחירות רעות של שאר בני האדם וכו׳ נתגשם אף הוא,‏ ומכסה ומסתיר את נשמתו וכל עצמותו,‏ עד שאינו מכיר א״ע ואינו יודע מאוצר השמים אשר בקרבו, ועיקר עבודתו היא שיעורר את נפשו ויגבירנה על גופו,‏ ואז אף הוא יהפוך את עורו ישוב אל עצמותו,‏ ואת אלהי השמים והארץ כמלאכי עליון שרפי אל בבחירתו יעבוד.‏ וכבר הראנו לך בפרקים הקודמים אמצעים,‏ איך להתעורר,‏ איך להגביה את השקפתך ואיך לעורר את דאגתך ע״ע ולבקש את הדרך העולה בית אל,‏ ללכת בו בנשמה מרוממה.",
                "אבל דע לך,‏ תלמיד ותיק,‏ שכל דברינו אלה הם רק אמצעים להתעורר בהם,‏ והעיקר הוא שתעבוד אח״כ בעצמך בזה בכל פרט.‏ משל לאיש מתעלף ונתנו לו טיפות שונות ושב רוחו אליו,‏ והי׳ אם מעתה יאכל לחם,‏ חלב וכו׳, אז בעזר ד׳ יתקיים.‏ ואם ישתטה ויאמר,‏ הן הטיפות כחן רב להחייני מהתעלפותי,‏ כש״כ שיחזקוני בהיותי,‏ ולמה לי לרדוף ולעבוד בפרנסתי,‏ ויחדל לאכול ולשתות דבר בלתי הטיפות,‏ ויחלה.‏ כן דברינו רק טיפות לעורר את הנפש הקדושה ואת גוף הישראל לעבודתם הם,‏ והי׳ אם תעבוד בדרכים שהתונו לך,‏ ובאופנים שרשמנו לך,‏ אז בעהשי״ת תעלה להיות איש ישראל קרוב לד׳.‏ את זכותך בקרבך תרגיש,‏ ובכל דבר מדברי התורה תפלה ומצות תתפעל מרשפי אש הקדושה המתנוצצים מהן בקרבך.‏ אבל אם לא תעבוד,‏ לא במדותיך לנקותן מזוהמתן ולקדשן, ולא בכל גופך עבודת פרך כעבד לרבו,‏ ורק על התעוררויות אלו או כיוצא בהן תסמוך,‏ אז ח״ו כמתעלף שרוצה להזין א״ע בטיפות תהי׳,‏ את הכל תאבד אף בקדושה עילאה ח״ו תפגום, אבל בטוחים אנו בך שלא תפגר ולא תתרשל מלעבוד,‏ ולא בפעם אחת רק מעט מעט,‏ ותמיד,‏ כנ״ל בפרק י״א,‏ וזאת כונתנו בכל אלה, ובזה כבר התחלת להיות חסיד.",
                "ואם תשאל מה זאת חסידות,‏ ובמה גדול כח החסיד העובד את ד׳, על עובד ד׳ שאינו חסיד.‏ דע לך שא״א לבאר לך עוד את הדבר,‏ מפני שאין החסידות דבר של שכל לבד לבארו,‏ השכל אשר בחסידות הוא רק חלק אחד ממנה,‏ ובא רק עם העבודה,‏ וכמו שא״א לבאר בשכל את ענין הנבואה,‏ כי רק הנביא ידע מה היא,‏ ואצלו היתה כ״כ פשוטה עד שלא הבין למה גם זולתו לא יראה,‏ כמו שאמר הנביא: ד׳ אלקים דבר מי לא ינבא ‏(עמוס ג׳ ח').‏ שלא הבין מי הוא אשר לא ינבא כשד׳ דבר, כן גם החסידות שהיא התגלות איזה ניצוץ מניצוץ הנבואה אשר באיש ישראל ‏(כמו שאיתא בגמרא פסחים, ישראל וכו׳ בני נביאים הם)‏. א״א לבארה בשכל לבד לא עבודתה ולא ראיתה,‏ איך חסיד אמיתי מתפלל,‏ מתלהב ומקשר את נפשו אז בקדושה עילאה, ואיך מסתכל הוא בתורה ומצות את ההדור נאה זיו העולם, וכי ניצוץ שכינת עוזו גם על העולם כלו פרוש, ואף החסיד בעצמו בשעה שמתעלה ומתלהב,‏ מסתכל ורואה והדבר אצלו פשוט וודאי,‏ ואח״כ אם נופל גם א״ע ואת ראיתו הקדומה אינו מבין.‏ אבל כל זה עוד ממך והלאה בחור ישראל לע״ע,‏ רב וגדול יותר מערכך לדעת אף לחפוץ ענינים כאלה, אבל לקצה החסידות כבר באת ובקצה המטה מיערת הדבש כבר טעמת אם התחלת להכניס את דברינו אל קרבך,‏ וכשתתמיד לעבוד בזה,‏ תהי׳ אי״ה חסיד, בצל שדי תחסה,‏ ומזיו שכינתו עליך יפרוש.",
                "הנה אמרנו לך לעיל,‏ אשר בתורה כל הקדושה נמצאת ובה עם קדושת האין סוף תתחבר,‏ רק שצריך אתה לדעת איך ללמוד תורה,‏ וראשית כל צריך אתה לגלות את נפשך אשר טמונה בך,‏ ישנה אף מתעלפת,‏ ובה תכנס בתורה, וכבר הראת מעט לדעת בפרקים אלו איך ובמה לעוררה ולגלותה,‏ והי׳ כי ישאלך מי לאמר מה תועיל לך חסידותך אם תבטל ע״י מזמני התורה,‏ ומה תרויח בנפשך המגולה אם בתורה לא תעמול,‏ ואף אל החסידות לא תבא.‏ כי לא עם הארץ חסיד.‏ ענה נא כטעותו,‏ שכל דברינו הללו אשר דברנו לך עד כה,‏ אף שעה אחת ביום מלמוד התורה לא יחטפו ממך,‏ אך ורק את הקוצים יבערו ממך,‏ את רביעיות השעות הפנויות אשר אתה בטל בהן,‏ ואת המחשבות הבטלות וההבלות אשר בך,‏ יחמסו ממך וימלאוך תחתיהן חכמה קדושה אור וחסידות,‏ ואיך יוכל החי להכחיש את החי.‏ הבט נא וראה האם מחנה החסידים אשר בכל דור ודור עני מלומדי תורה מאשר שאר המחנות בישראל,‏ ואם בדורות אשר לפנינו רק לא פחותים היו בני התורה אשר בין החסידים מאשר בין שאר ישראל לפי מספרם,‏ עתה בדור הזה רואים בעליל כי עוד יגדל מספר בני התורה אשר בחסידים על זולתם.‏ כלומר בדור היורד הזה ר״ל,‏ לא נפחת כ״כ מספר בני התורה ולא יגדל כ״כ מספר המתרחקים מד׳ ומתורתו מבין הדור הצעיר במחנה החסידים מכפי ערך שאר מחנות ישראל,‏ כמו שזכיתי לשמוע מרב אחד ירא שמים בלתי חסיד שאמר,‏ שבפולין החסידות עוד מקיימת את התורה ועבודת ד׳.‏ ומכש״כ אתם תלמידים ותיקים,‏ כאשר תחזירו עטרת החסידות ליושנה ותשובו להיות מן החסידים הראשונים בלב משכן השכינה ובנשמת ישראל חי׳ ובוערה כלפיד אש של מעלה,‏ עליכם ועל כיוצא בכם,‏ החסידות מכרזת,‏ מי לד׳ אלי.‏ ולא מספר האנשים לבד יתרבה,‏ שמספר יותר גדול מן בחורי ישראל יהי׳ אשר יתנדב לתורה ולעבודה,‏ רק גם ערך כמות ואיכות התורה בכל בחור ובכל איש תתרבינה ותגדלנה.‏ הרבה דפים ושעות יותר כ״א ילמוד,‏ ויותר ישנס את מתניו לעבוד ולהעמיק בהן בעיון ובעמקות.",
                "הדבר פשוט הוא,‏ כי אם באנו לפתור את החידה,‏ למה בעונותינו הרבים כ״כ יתרבו המתרחקים מלמוד תורת אלהינו שהיא יסוד התקשרותינו בד׳,‏ ולמה כ״כ הרבה הרבה מרפים את ידיהם מעבוד בתלמוד תורה,‏ מעצלות ומהתרשלות בלבד,‏ ותחתיה בוחרים בעבודה ובמלאכה גופנית יותר קשה ממנה.‏ ואף עתה בעת המשבר,‏ שכבר נוכחו גם כלם לדעת שאין המלאכה ולא המסחר מעשרים, ורבים יותר מהם רעבים גם צמאים ר״ל,‏ ומ״מ עבודת התורה עבודת אלהינו,‏ תכבד להם מעבודת החול להבדיל,‏ ועוזבים את עבודת התורה הקדושה ורצים אל עבודת טיט החומר החמורה והחומרית.‏ ואם גם את הפלא הזה באנו להבין למה גם בני התורה ומכש״כ האברכים גם מבני התורה,‏ הנכנסים למסחר,‏ מתבטלים שעות אף ימים מתורה בלא שום סבה לפעמים.‏ ועם שיודעים את דברי המדרש איכה,‏ שויתר הקב״ה לפעמים על עבירות חמורות ולא ויתר על מאסה של תורה,‏ מ״מ הם מתבטלים,‏ אף שגם מעבירה קלה הם נזהרים.‏ אז רואים שהדבר הוא מפני שטבע האיש הוא שיותר ממה שכח גופו מחזיקו,‏ דעתו והנאתו מחזיקים אותו,‏ והעבודה שנהנה ממנה או שבדעתו חושב שיהנה ממנה,‏ יחזיק כחו לעבדה בכובד פי עשרה ויותר,‏ מאשר עבודה הכי קלה,‏ שאין נהנה ממנה ולא ידע ברור אם ירויח בה.‏ וכמו שאומרים העולם,‏ שאם יעמידו את האיכר לנענע את חרמשו באין קמה ועשב לפניו לקצור,‏ אף חצי שעה לא יוכל,‏ כי ילאה,‏ וההנאה אשר לו מקצרו את קצירו תחזק את כחו לעבוד גם כל היום,‏ לכן האיש בנפש יבשה,‏ את התורה ילמד רק בזמן שחושב שירויח בה,‏ אם כקרדום לחפור בה, או סתם מפני שיתכבד בעיני האנשים,‏ וכיון שלדאבוננו בדורנו כבוד התורה נתמעט,‏ אין הרבה להרויח בה בעולם הזה וגם כבוד לומדיה נתמעט ועוד ישחקו הזדים וההוללים עליהם,‏ לכן בדור הצעיר אף אם רוצה מי מהם ללמוד,‏ ילאה לעבדה,‏ אם יבשה נפשו כיון שאין הנאה ולא דעת להרויח בה,‏ שיחזיקו אותו,‏ ואף מה שלומד רק בשטחיות לומד,‏ חסר אונים הוא מלהתאמץ להעמיק, ותחתה יבחר בעבודה גופנית קשה, ואותה יוכל ולה יתחזק מפני שחושב שתרויחהו.",
                "לא כן אתם תלמידים כאשר בדרכי החסידות תסתגלו,‏ נפשכם תתעורר ותתתגלה,‏ נצוצי הגן עדן בכם יבריקו,‏ את קדוש ישראל אשר בתורה תרגישו ומזיו שכינתו תהנו,‏ והי׳ זה שכרכם ומזה כחכם יתחזק ויתאמץ ללמוד שעות הרבה ובעמקות רבה, אל תדמו שטועים אנו לאמור,‏ שעד מהרה תתהפכו לאנשי קודש ללמוד תורה לשמה בלא שום תקוה לקבל פרס,‏ לא להרויח בה אף לא להתכבד בה,‏ שרק הצדיקים הגדולים זוכים לה,‏ אין אנו טועים בזה אבל דומה הדבר,‏ לאב שאוהב את בנו ומרוב אהבתו רואה בו הרבה מעלות,‏ עד שאינו מבין למה גם אחרים זולתו אינם אוהבים אותו בשביל מעלותיו, ובאמת יכול להיות שגם מעלה אחת מכל אלו אין בו,‏ רק אהבת נפשו פנימה מתלבשת במוחו ומגרה את דעתו לטובת בנו, שיראה בו מעלות טובות, הן בתורה ישנן כל התקוות הטובות אף הגופניות,‏ אבל לא בשבילן אתה הוגה אף קשור בה,‏ ואף אם בדעתך רק בשבילן אתה קשור,‏ מ״מ יסוד ראיות ותקוות אלו,‏ אהבתך והתקשרות נפשך בתורה היא,‏ אשר תתלבש במוחך ותגרה את דעתך לטובת התורה, שתראה בה רב טוב, גם גופניות, צדיקים גדולים אשר גם את נפשם גם את גופם קדשו ולתורה ועבודת ד׳ מסירים הם בנפשם וגם בדעתם,‏ רק בשביל אהבתם לתורה ועבודה ילמדו ויעבדו, ואתה בחור שעוד בדעת מוח גופך,‏ את עצמך תדע וטובת עצמך וגופך תחשוב,‏ לכן גם אהבת נפשך פנימה אשר לתורה ולעבודת ד׳,‏ במוחך במחשבות ודעת עצמך יתלבש,‏ לראות בה מעלות ותקוות הטובות לך,‏ וגם בשלא לשמה שלך הלשמה מלובשת, ואפשר רמזו חז״ל‏ בזה,‏ לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אע״פ שלא לשמה,‏ שמתוך שלא לשמה בא לשמה.‏ תיבת בא קאי על הלשמה,‏ כאילו הי׳ כתיב ב א ה,‏ באיזה שלא לשמה יעסוק,‏ בזו שגם הלשמה באה עמה וטמון בה.",
                "הן יש גם להפך,‏ יש איש שמדמה בדעתו שלומד לשמה ומרמה הוא א״ע,‏ ויסוד למודו מחשבה פנימית לעצמו היא וזהו הסימן,‏ איש בלשמה מרומה,‏ שבפנימיותו מחשבה לצורך עצמו,‏ כאשר באמת תחדל נגיעתו,‏ ויראה שלא ירויח כ״כ הרבה מלמודו,‏ או שידמה לו שממסחר אחר להבדיל ירויח יותר,‏ מהר ישליך את תלמודו עם הלשמה המרומה שלו.‏ והתלמיד שמתקשר בפנימיותו,‏ אף אם בחיצוניות דעתו שלא לשמה,‏ לא יחדל אף אם יאפסו תקותיו הגופניות,‏ אם יבדה לו נגיעות אחרות או לא,‏ ישאר קשור לתורה ועוד יוסיף להתקשר תמיד יותר.",
                "בעוד זאת אנו רוצים להבינך,‏ את סבת התרשלות הבחורים גם האנשים הגדולים מלמוד התורה,‏ כדי שתשכיל לדעת את גודל היתרון אשר יגיע לך מחסידותך אף לתורה, כי דע לך שחוץ מן ההתחזקות גם עצם כובד העבודה וקלותה, לא בכח לבד אשר יוציא בה האדם נמדדת,‏ רק גם בההתאמה,‏ אם מתאימה העבודה לרוחו ותוכנו או לא.‏ והמדרש אומר על עבודת הפרך של המצריים שמשה רבינו ראה בסבלותם,‏ משוי גדול על קטן ומשוי קטן על גדול,‏ משוי איש על אשה ומשוי אשה על איש ‏(מדרש רבה שמות א׳).‏ ופשוט קשה להבין,‏ בשלמא משוי גדול על קטן ומשוי איש על אשה כבדה מכחם היא,‏ אבל משוי קטן על גדול ומשוי אשה על איש,‏ אדרבה קלה היא מכחם, ומה ראה משה רבינו כ״כ את סבלותם גם בזה,‏ ועיין בע״י שמקשה זאת.‏ וכנ״ל כובד העבודה גם לפי ההתאמה נמדדת.‏ אם יצוו לאיש פראי לשאת אבנים על החומות,‏ לא יתיגע כ״כ,‏ כיון שלפי רוחו היא ומתאימה לו,‏ ואם יצווהו לפתח פתוחי חותם ילאה אף אם יכול הוא לה,‏ ואם יצוו לחכם לשאת אבנים אף קלות,‏ ילאה יותר מלעבוד עבודה קשה ונקי׳.‏ אם יצוו לאיש לחרוש ולזרוע ולעשות מלאכת אנשים,‏ לא ילאה כ״כ מאשר יכפוהו לאפות ולבשל ולעשות שאר מלאכות נשים.‏ והמצריים שכונו למרר את חיי ישראל ולהחליש כחם,‏ הפכו את מלאכת נשים ואנשים וכו׳ משוי גדול וקטן וכו׳,‏ עבודה שאינה לפי רוחו של כל אחד.‏ לכן האיש בן העוה״ז יותר רץ לעבודת עוה״ז אף הקשה,‏ ולחכמת העוה״ז וללמודיו מפני שמתאימה לו ולרוחו,‏ והתורה שהיא מן השמים מן הג״ע ועוד קדמה לעולם,‏ ולגופו ולרוחו המגושמים אינה מתאמת,‏ קשה היא לו ונלאה בה.‏ אבל רק לאיש גופני בלא לב,‏ ובנשמה מעולפה וקבורה בגשמיותו,‏ התורה ועבודה מן השמים אינן מתאימות, לא כן אתם תלמידים חסידים,‏ נשמות חיות ומעט מגולות,‏ לכם העבודה הגופנית מן העוה״ז עם חכמותי׳ אינן מתאימות ובה תלאו,‏ ורק התורה והעבודה מן השמים לנפשותיכם מן השמים מתאימות,‏ בה תתחזקו,‏ תחיו,‏ תתענגו ותאזרו חיל.",
                "כך הוא הדבר,‏ התורה מן השמים היא,‏ ובלמודך את התורה אתה עולה השמימה אל ד׳ אתה עולה ובו אתה מתיחד,‏ והוא יתברך נמשך למוחך ולבך ושוכן אף בגופך.‏ כי מה הוא שכל התורה שאתה מעיין בו,‏ ד׳ נתן את התורה והשכל הזה דעת אלהים הוא.‏ ולמה זאת וזאת מצוה וכו׳, מפני שכן רצה ד׳,‏ וכיון שעוררת את נפשך,‏ מעט גלית ובה אתה מתיגע בתורה ומעיין בה,‏ מדבק אתה את נפשך ומוחך לד׳,‏ וכשאתה מבין דבר מדברי התורה,‏ אז שכל ד׳ כביכול בך נמצא עתה,‏ כמו שאיתא בספה״ק מזה.‏ וכשאתה מעורר את רצונך לתורה ולמצות,‏ הרצון הזה לא שלך הוא,‏ רק הכביכול רוצה עתה בך את התורה ומצות,‏ כי זהו עצם התורה ומצות שד׳ רוצה אותם,‏ ועתה נתגלה רצונו זה בך ואתה מרגיש את רצון ד׳ לתורה ומצות בך.‏ והיש יחוד גדול מזה,‏ הוא ית׳ אשר למעלה מכל העולמות,‏ אין סוף ואין תכלית,‏ ואף המלאכים שואלים אי׳ מקום כבודו,‏ מתיחד בך ושוכן בקרבך.‏ ולמה תתפלא מעתה על דברי המשנה,‏ יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי עוה״ב ‏(אבות פרק ד׳ משנה י״ז).‏ כי היש יותר‏ התעלות וגן עדן יותר מזה, וזאת היא הנאתך ועונג הרוחני שאתה מרגיש בשעת למודך ואחר למודך את התורה,‏ אתה בדעתך הגופנית לא תדע,‏ אבל נפשך פנימה מן התקרבות אבי׳ שבשמים תתענג ותשמח.‏ ואחר ענין קשה בתורה תתענג יותר כשתבינהו מאשר אחר למוד ענין קל,‏ כי כיון שהענין יותר קשה ויותר הצרכת לקבץ את כל כחות נפשך אף גופך בעבודה זו,‏ חלק יותר גדול מנפשך וכחך, דבקת באב הנשמות ואדון הנפשות ויותר תתענג,‏ ודבר היותר קל ורק יגיעה מעטה יגעת בו,‏ רק חלק נפש יותר קטן הוצאת ודבקת בהתדבקות עלאה,‏ ועונג נפשך יותר פחות הוא.‏ והתלמיד אשר יתענג יותר אחר למודו דבר קל,‏ מאחר למודו דבר קשה,‏ סימן ה־א שאין תענוגו אמיתי תענוג ג״ע,‏ רק מן מיעוט עבודה ומן מנוחתו והתרשלותו תענוגו.‏ ובאמת האם יש דבר קל בתורה,‏ למשל כשהתחלת ללמוד גמרא למדו עמך בראשונה בב״מ, שנים אוחזין שהוא קל לילד,‏ והאם באמת קל הוא,‏ וכמה טרחו כרו והעמיקו בעלי התוס׳ ושאר המפורשים הראשונים והאחרונים בזה, וגם לך יש עוד מקום להתגדר בו,‏ וכשתתיגע ותזכה,‏ עוד הרבה תגלה בו.‏ ובכל מקום ובכל ענין,‏ יכול אתה להתיגע להעמיק ולהוציא חלק יותר גדול מכוחך ומנפשך ומנשמתך לדבקם בתורה ובהאין סוף הנמצא בו.‏",
                "לכן כל ענין שאתה בא ללמוד,‏ אם תקל את הענין בעיניך לאמור,‏ זה ענין קל ונוח להבין,‏ אז קשה כבר שתרד לתוך עמקו,‏ ולפעמים אף בפשט הפשוט תטעה,‏ וחז״ל אמרו עתיקתא קשיא מחדתא. מפני שחושב הוא בטח אבין את הענין בנקל,‏ כיון שכבר למדתי וכיון שאינו משנס את מתניו ומתחזק בכל כחו לדבר,‏ ואין נפשו יוצאת לאחוז בענין לעבוד ולהעמיק בו,‏ אינו מבינו.‏ אבל מי הוא האיש אשר לא יבין כי כל ענין בתורה עמוק עמוק הוא,‏ וכשיתיגע וכשיעמיק יגיע אל עמק המלך מלכו של עולם.‏ ומי הוא האיש הישראלי אשר לא תזדעזע נפשו כלה לצאת לקראת הא״ס ולעבוד בכל כחה את עבודתו, לחשוב את מחשבת ד׳ ולהבין את דעת אלהים. בטח יש לך זמנים שאחר שלמדת איזה חדוש טוב ונתפעלת ממנו, עובר עליך רוח קנאה של קדושה על התנאים אמוראים ועל שאר הגאונים והצדיקים זי״ע, לאמור הלא גם הם ילידי אשה היו ומ״מ זכו לגלות כ״כ תורת ד׳ בעוה״ז, את כל בית ישראל האירו ואף בעולם העליון ד׳ יתברך אומר בישיבה של מעלה הלכה משמם, ואני נמלה קטנה, מה ערכי בין אריות של המרכבה האלה. אבל למה תסתפק ברוח הקנאה לבד ולא תרצה גם לצאת בעקבותיהם. ראה נא, בכל גדלות נשמתם וצדקתם שאין לנו השגה בהם, כמה התיגעו ועבדו, מכל העולם התרחקו ולעבודת התורה התמסרו. ובשעה שלמדו כמה יגעו, והגמרא (שבת דף פ״ח) אומרת, שרבא הי׳ מעיין בשמעתא ופצע את אצבעותיו והדם הי׳ שותת ולא היה מרגיש, ומהאר״י ז״ל איתא שגם כשלמד פשוט בתורה, כ״כ התיגע עד שזיעה רבה שטפה ממנו. ואתה נמלה קלה בערכם, אף להתיגע לא תחפוץ. לכן כל ענין בתורה תכבד עליך, וטרם באת ללמדו יהי׳ בעיניך כחמור וקשה, אבל לא תחמיר את הענין עליך כ״כ עד שתתיאש ממנו, וכן אף כשאתה בא אל ענין שגם בפשטותו חמור הוא, לא תפול רוחך בקרבך לאמור, קשה הרבה ממוחי והשגתי הוא, כי עי״ז תתרשל נפשך וירפה שכלך ולא יעבוד, רק חשוב, ענין חמור הוא אבל גם בי רוח ודעת אלהים, אתחזק ואוכל לו בעזהשי״ת.",
                "וכן הוא בענין ספרי המפרשים, אם בפשט התורה או בחסידות ומוסר. כשאתה בא לעיין וללמוד בספר, חשוב שמלאך ד׳ הושיט את ראשו מן השמים ובשם ד׳ מדבר אליך את הדברים האלה, כי מה הי׳ הצדיק במרום טרם שלחו ד׳ לעוה״ז, ואיפה הוא עתה. מלאך שלח ה׳ לעוה״ז לקרא את הקריאה ולדבר את כל דבריו אשר שלחו ד׳, וככלותו לדבר את דבריו, שב ועלה לדרכו השמימה, והאם לא יתאמץ רוחך ולא תעשה את אזניך כאפרכסת לשמוע בכל כחך ולדייק בכל אות המדוברת אליך מן השמים. והאם לא תחפוץ להיות תלמיד המחבר, המלאך מן השמים, הזה או הזה. ראה נא הגמרא ברכות אומרת, כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו, וכשמת אומרים עליו וכו׳ מתלמידיו של אברהם אבינו, ועל הלל הזקן אמרו תלמידו של עזרא, אף שהי׳ איזה מאות שנים אחריו, מפני שכל השומע את דברי צדיק הקודם לו והולך בדרכיו תלמידו הוא. ומי הוא אשר לא ישתוקק להיות תלמיד הראשונים והאחרונים, תלמיד הבעש״ט המגיד הגדול, המגיד מקאזניץ ותלמידיהם זצללה״ה.",
                "אם מרגיש אתה עיפות באמצע למודך, אם מפני שלמדת איזה זמן, או מסבה אחרת, ובשביל זה אינך לומד בהתחזקות כל כחי נפשך ומוחך, טוב יותר שתפסיק מלמודך ותנוח רבע שעה או יותר מעט, כי למה לך לרמות את עצמך, לשבת אצל הגמרא ולאמר הלא לומד אני,‏ בשעה שאין למודך שוה מאומה,‏ מוטב שתתבטל הרבע‏ או החצי שעה וייסרוך כליותך לאמר הלא בטלתי מן התורה,‏ אתחזק מעתה,‏ ואפשר באמת יתחזק כחך מן מנוחתך זו ותתחדש מעתה לעבוד ולהעמיק בתורה.",
                "נכון שבעת הלימוד תעשה איזה שינוי מעשה בגופך, כגון שנוי מקום,‏ אם אפשר לך שלא תלמד בביתך, תשתדל בכל יכולתך ללכת אל מקום אחר,‏ ואם אין לך מקום אחר ללמוד או שבמקום ההוא נמצאים אנשים בטלים אשר יבטלוך,‏ עכ״פ בביתך יהי׳ קבוע לך חדר מיוחד או עכ״פ מקום מיוחד ללמוד ודברים בגו,‏ כי‏ חוץ מזה שהמקום שאתה מיחד לתורה מתקדש ומסוגל יותר לתורה,‏ העשי׳ בעצמה והשנוי שתעשה עתה בפועל בגופך לתורה,‏ פועלת לשנות גם את מחשבותיך וכל רעיונותיך,‏ ולהפסיק כל פתיליהן אשר חברו אותן עד עתה לעניני העולם,‏ וכמו הגוף גם נפשך ומחשבותיך תקומנה מתרדמתן או מעסקי העולם שהיו עוסקות בהם לאמר לעצמן די,‏ נתחזק מעתה לעבודת התורה."
            ],
            [
                "<b>שלא להחמיץ את עצמו</b>",
                "ישנם דברים שאזהרה אף הקלה עליהם,‏ די׳,‏ וישנם שצריכים להזהיר ולכפול ולבאר אותם פעמים יותר<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\"> וכמו שאומר רש\"י ז\"ל פרשת צו, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס משמע שיש גם דברים שצריכים להזהיר עליהם יותר מעל שאר דברים</i>, גם הענין הנוכחי שמתחילים אנו לדבר עתה ממנו,‏ לא די באזהרה קלושה,‏ אף רק באיזה דבורים בודדים,‏ אשר נתזו מדברינו עד עתה אודותו,‏ צריכים אנו לבארו ולצוות עליו ביותר.",
                "הגמרא אומרת שאם באה מצוה לידך אל תחמיצנה. אבל אם להחמיץ עשי׳ אחת של מצוה‏ ענין רע הוא,‏ ועוד יש עליו תשובה,‏ להחמיץ את כל עצמו ואת כל עשיותיו,‏ רע הוא אשר כמעט אין תשובה נגד זאת,‏ ולדאבוננו הרבה בחורים לוקים בדבר הזה, כבר הזהרנו לעיל בפרק ז׳ שלא תסמך עצמך על שנותיך אשר תתרבינה ועל גופך אשר יגדל,‏ ולא תקוה שמדותיך הרעות גם מעצמן תסורנה ממך כשתגדל,‏ כי רק השנים מזדקנות ולא האיש,‏ ע״ש. והנה לא בטהרת המדות הרעות בלבד,‏ רק גם בקנית המדות העילאות ודרכי החסידות.‏ ולא לבד מי שסומך עצמו על שנותיו מבלי עבוד לגמרי,‏ רק גם מי שרוצה לעבוד רק מאחר ומחמיץ הוא את עבודתו,‏ מושחת הוא לכן תלמיד חסיד,‏ אם רוצה אתה להשמר ממחלה,‏ אשר כמעט ח״ו לא תוכל להרפא ממנה,‏ השמר והזהר שלא תאחר שום דבר,‏ ולא תאמר מחר או אחר איזה זמן אעשה זאת, וכי תלמד את דברינו אליך עד עתה לא תשלה,‏ ענינים,‏ הנהגות,‏ וצווים לאמר,‏ הדבר הזה לא למעני הוא,‏ נער אנכי,‏ לכשאגדל אבחר בזה,‏ וכשאזדקן גם בזה אעבוד, הזדעזע מדברים כאלה,‏ רתע לאחוריך ממחשבות כאלה,‏ כי דע לך שדברי יצרך הם אשר קם עליך להרגך ולאבדך ח״ו מב׳ העולמות.",
                "הלא דברנו אליך לאמור,‏ שלא די לך שתעשה מעשים טובים בלבד,‏ רק שגם אתה תהי׳ טוב,‏ ולא שתתנהג במדות החסידות רק שגם אתה חסיד תהי׳.‏ אי לזאת כל אשר תקדים לעבוד בנערותך אף במדותיך כפי אשר רשמנו לך,‏ יותר טוב תהי׳ ויותר יקל לך להפוך אף את חוטי בשרך וגרגרי עצמותיך לטוהר וזכות החסידות, וככל אשר תאחר ותחמיץ את העבודה,‏ את כל עצמך אתה מחמיץ, וקשה שתבא אל התכלית אשר למדנו לך מראש.‏ הלא תדע שהילד כאשר יעקמו אבר מאבריו על איזה זמן,‏ למשל שישיבו ידו אחת ויקשרוה אחור,‏ אז תתעקם אף כשיתירו את קשרה,‏ לא כן אצל הגדול,‏ כי אל מקומה תשוב אחר שיתירנה מפני שהקטן גדל ומוסיף בשר על בשרו ועצם על עצמיו,‏ וחלקי הבשר והעצמות אשר גדלים בזמן אשר ידו קשורה עקומה,‏ בעקמימיות מתחדשים ונבראים לא כן הגדול,‏ שאין בשרו ולא עצמיו מתגדלים ונוספים לו עוד,‏ לא תפעל הפעולה כ״כ מהרה לשנות את עצם בנין וצורת בשרו ועצמו,‏ כפי רוחה ואופנה,‏ רוח ואופן הפעולה כן אם בנערותך תתחיל להתנהג בדרכי החסידות כ״א כפי שנותיו,‏ אז חוטי מוחך ולבך נושאי רעיונות ורצונות החסידות האהבה והיראה וכו׳,‏ וכל חלקי גופך ועצמותיך,‏ כאשר יתגדלו ויתוספו,‏ בחרכי קשרי ורשמי החסידות יתוספו ויבראו, וכמו שלכל מין בהמה,‏ חי׳,‏ רמש וצפור כל כנף,‏ נטיתו וטבע רוחו לעצמו,‏ מפני שמבנה מוחו חוטיו וכל גווני אבריו לעצמו הם, ושונים מצורת מין אחר, כן גם מוחך,‏ לבך וכל אבריך אשר בחסידות יגדלו,‏ לטבעם ורוחם תהי׳ החסידית,‏ להתנהג באחרת ובגסות יקשה להם,‏ וכל עבודתם יותר נקי׳ תהי׳,‏ יותר אמיתית ויותר ישרה.",
                "זכור נא תלמיד חסיד,‏ כמה אנשים גדולים וטובים מקנאים בך ובשחרותך לאמור,‏ מי יתנני עתה נער ובחור ואת כל היום לד׳ הקדשתי ומסרתי.‏ כמה מהם משתוקקים להיות בגוף נקי ובנפש כוספת לד׳, ובשנותיהם כבר קשה להם ועתה עוד הכל בידך,‏ והאם תאבד מרגלית זו ותאמר,‏ לכשאגדל אעבוד ולכשאזדקן אתקן.‏",
                "המשנה אומרת,‏ הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן לדיו כתובה על נייר מחוק.‏ כן הוא בכל הענינים,‏ הן בלמוד הפשוט והן בחסידות ותקון הנפש, כי הרבה אנשים יודעים מה היא עבודה ותקון הנפש ומשתוקקים אלי׳ וגם כופים א״ע לעשות,‏ ומ״מ מבלים את כל שנותיהם רק בכפי׳ ובהכרח להכריח א״ע,‏ ותמיד פוסחים הם על ב׳ סעיפים,‏ מכריח איש כזה א״ע לעבודה לרגע לחצי שעה או לשעה ונופל אחור לכמות שהי׳,‏ ושוב מכריח עצמו ושוב נופל ושוב מכריח,‏ ובזה מבלה הוא את שנותיו לא יתקדם‏ אף‏ פסיעה אחת, לא יעלה למעלה ממצבו,‏ כי את מבחר כחותיו ואת מיטב שנותיו על הפסיחה ועל הנפילה הוא מוציא.‏ לא כן אתם בחורי חמד,‏ אם מילדותכם תתחילו ומנעוריכם בזה תעבדו,‏ לבשרכם ודמכם תהי׳ החסידות אף אם תפלו,‏ לא תשובו אחור,‏ ואף אם תפסיקו לפעמים לא תשקעו בבצה,‏ ואת כל שנותיכם לא תצטרכו לבלות רק לבלי לנפול ורק להקימכם מעפר וטיט, עיקר עבודתכם רק לעלות תהי׳,‏ גם נפילתכם גם זמני קטנותכם,‏ רק כאיש העולה בהרים והדורך על במתי העולם יהי׳,‏ גם הוא לפעמים ייעף אף רגלו לפעמים יפצע,‏ אבל גם אז לא יפול ולא ירד,‏ נח ושוב עולה,‏ חובש הוא את רגלו מעט ושוב דורך,‏ תמיד תעלו ותמיד גדלות מקרבכם תגלו.‏ ובאמת תוכל אתה בחור ישראל,‏ להוציא מקרבך נטיות ותקונים אשר לא שערת להם ובעצמך לא תבינם.‏ יכול אתה למשל לבוא לרצון טוב וחזק,‏ החזק גם ממך,‏ אשר כל עצמך משועבד לרצון הטוב הזה ומוכרח אתה למלאותו בעל כרחך בלא שום תרוץ ובלא שום סברות.‏ מרגיש אתה בקרבך כאלו פתאום רוח ד׳ חזק מפרק הרים ומשבר סלעים פגע בך וישאך על עבודה זו וזו,‏ את כל המניעות יפרק ואת כל העכובים ישבר.‏ ד׳ הוא האלהים ואתה עבדו ומוכרח אתה לעבדו.‏",
                "ואף הרבה פרטים מעניני העבודה ותקון הנפשי,‏ יכול אתה לתקן א״ע בהם עד שיעשו טבע שלך ולא תצטרך בכל פעם להזכיר עצמך בהם,‏ אם מילדותך תתחיל בהם, למשל יכול אתה להגיע שבשעה שאתה עובר ברחוב,‏ לא תצטרך לעצום את עיניך מראות ברע,‏ רק גם מעצמך לא תראה אותם, העבר עיני מראות שוא,‏ שהעינים בעצמן לא תראינה את השוא, אל תדמה שטועים אנו לחשוב עליך שכ״כ תתקדש מהרה,‏ עד שאף אם עיניך על דבר אסור תבטנה לא תראינה איתו,‏ כמו שבקש דוד המלך.‏ דע לך בן יקיר,‏ לא שאנו טועים רק בני העולם טועים,‏ לחשוב על עוה״ז אשר ד׳ בראו,‏ כי מין אוצר של תאות מחשבות ונטיות רעות הוא,‏ ומי שרוצה לעבוד את ד׳ מוכרח לצאת ולהתרחק מן העולם כלו,‏ ובשביל זה כל ימיהם רחוקים הם מעבודה וקדושה ובשטותי העולם שקועים, דומים הם למי שראה איש שטבע א״ע בנהר ויגזר אומר,‏ שהמים עצם רע הוא בעולם ונבראו רק להמית.‏ וכמה שוטה הוא איש כזה,‏ האם אפשר להיות בלא מים,‏ וכי בשביל שמשוגע זה לא השתמש במים כראוי,‏ ותחת להחיות בהם את הצומח,‏ חי,‏ ומדבר,‏ המית א״ע בהם,‏ רעים הם המים.‏ כן הוא גם עם העולם כלו.‏ עולם שבראו ד׳ הוא,‏ ואף בתחתית העולם בכל עקמימותיו ובכל פתלתוליו נמצאים דרכים,‏ מחילות ומערות,‏ אשר אל בוראו ואל אדונו אדון העולם מובילים,‏ וכל החסרון הוא רק באדם,‏ שאינו משתמש עם דברי העולם לטוב רק לרע.‏ והפסוק מכריז ואומר,‏ אולת אדם תסלף דרכו ועל ד׳ יזעף לבו ‏(משלי י״ט ג').‏ הלא יש לך דרכים שמובילים אותך לד׳ ורק אתה הוא שמסלף אותם.‏ ולמה עוד תתרעם ותדבר סרה שח״ו ד׳ ברא עולם של גשם,‏ עולם שא״א לעבוד בו את בוראו.‏",
                "וכן בענינינו,‏ יכול אתה לבוא לגדלות זאת,‏ שלא תראה את השוא ואת הרע אף בעודך בעוה״ז,‏ וגם כל עוד שלא נתעלית להיות צדיק גדול כזה,‏ ולא נתקדשו עיניך שתבטנה ברע ולא תראינה אותו, תוכל להגיע לה,‏ אם בילדותך תתרגל בחסידות באופנים אשר רשמנו לך.‏ כי פשוט הוא ודבר ידוע שחוק הוא,‏ אשר מוחו של האדם הוגה מחשבות קטנות אף בלא ידיעת האדם,‏ למשל יש שעוקצו יתוש בפניו ומרים את ידו לחכך בה והוא לא ידע מכל זה,‏ ולא בשעה שהוא ער דוקא,‏ רק גם בשעה שהוא ישן ולא ידע אף בחלומו מכל הנעשה,‏ ולא עברו מחשבות אלו במוחו,‏ הרגיש עקיצה בפניו וחושב להפעיל את ידו לעמוד ולחכך.‏ ‏(לא באנו לבאר איך נעשתה פעולה זו במוח,‏ אבל כך היא העובדא)‏, ולא בדברים שמוטבעים בו מתולדתו בלבד כגון זה,‏ רק אף דברים שבקטנותו לא היו מוטבעים בו ורק אח״כ הסתגל בהם,‏ גם כן משתקעים במוחו שיחשוב לבדו אף בלא ידיעתו,‏ למשל בילדותו יכול הי׳ לפול ממשכבו בלילה, וכשיגדל מתהפך הוא מצד אל צד וכשמגיע אל קצה מטתו,‏ שב ומתהפך אל עבר השני, והוא לא ידע אף לא ראה אם שוכב הוא בקצה מטתו או באמצעה.‏ בצדדיו,‏ בשכמו ובכל בשרו מרגיש הוא זאת,‏ ובאה ידיעה זו במוחו וחשב ופקד שמעתה ישוב ויתגלגל אל אמצע מטתו, והוא לא ידע אף בחלומו ממחשבה חזקה כזו שהניעה את כל גופו.‏ ואף אם בקטנותו לא חשב כזאת,‏ מ״מ כיון שנתגדל בידיעה זו שישמור עצמו שלא יפול,‏ נקלטה המחשבה בבשר מוחו,‏ בעורקיו ובעצביו ויהי להם לטבע,‏ שמעצמם חושבים,‏ אף פועלים ומניעים אותו,‏ כמו שאמרנו לעיל המשל מסיבוב יד הילד וכו׳.",
                "וכאשר מתגדל אתה במחשבות טהורות ובחסידות מילדותך,‏ ותחרת ותצטייר במוחך ולבך,‏ בעצבי ובעורקי עיניך אשר תתגדל בם שאסור לך להסתכל על דבר האסור,‏ אז כשתגדל,‏ עיניך כאשר רק יתחיל להתקרב לפניהן דבר האסור להסתכל בו,‏ עוד מטרם תראינה ראי׳ בהירה, ועוד טרם ידע מוחך ודעתך כי דבר אסור לפניהם,‏ מהר תסובבנה ימינה,‏ שמאלה,‏ או ארצה,‏ ואתה לא תדע,‏ אף כל סביבותיהן לא תרגיש ואת האסור לך לא תראה, אבל זהו רק אם לא תסובב בשוקים וברחובות סתם,‏ כאנשי חוץ‏ ויושבי‏ קרנות,‏ ואך לצרכך תעבור את הרחוב לדבר הנחוץ לך,‏ ועולך עול עבודת הקודש מעל צוארך לא ימוש, לא שתחשוב שאסור לך להסתכל, כי‏ מחשבות כגון אלה אינן מועילות לך הרבה,‏ ובכלל צריך מוחך להיות טהור ולא לטפל ולהתפתל במחשבות להסתכל או שלא להסתכל, גש הלאה מן מחשבות אלו,‏ רק שסתם תזכור שאתה יהודי ולא הפקר ח״ו,‏ ומכש״כ כשתתרגל לחשוב איזה דבר של קדושה או עכ״פ דבר מסחר בהתהלכך.",
                "ואם תסתפק ולא תבין את אמתת דברינו אלה,‏ שאל לזקנים ויגידוך,‏ לחכמים חכמי תורה ויאמרו לך, אבל למה לך לשאול, נסה כפי שאמרנו לך ותראה בעצמך,‏ ‏שדברינו איתנים וחזקים הם.",
                "תלמיד ותיק,‏ השמר בילדות והזהר בבחרות שלך, מה נעימה היא הילדות ומה ערבה היא הבחרות מבירכת ד׳.‏ כנחל דבש וכנהר היוצא מעדן,‏ את האדם בכל שנותיו היא מרוה‏ עסיס,‏ גם עד זקנה וגם עד שיבה בלשדה יחי׳ ומשקויה יגדל אף יצמח,‏ הגוף יזדקן אף כחו יחלש ואשה יתקיים,‏ בחומה יתחמם וכלהבתה יתלהב מי פתי אשר יאבדנה,‏ ומי המשוגע אשר את מקור חייו יטנף אף יסתום.",
                "לא שאנו אומרים בזה,‏ שמי אשר בנערותו לא התחיל בעבודת החסידות ובקטנותו לא הרגיל את נפשו,‏ שתתעודד מן מחצלת הקנים ותנער עצמה מערמות עפר אשר מכסים אותה,‏ א״א לו אח״כ בשום אופן לבוא אלי׳,‏ הס מלהזכיר, תמיד שערי שמים פתוחים לכל איש ישראל אם רק משנס הוא את מתניו ורוצה לשעבד את כחותיו לעבוד ולמשא, והאם המשנה שאומרת ‏(אבות ד' כ')‏ הלומד זקן דומה לדיו כתובה על ניר מחוק. ח״ו תנעל השער בפני בעלי תשובה שרוצים לשוב לתורה בזקנותם, החלוק הוא רק בסכום העבודה,‏ שהזקן הבא ללמוד תורה‏, לעבוד בחסידות,‏ צריך לכפול את עבודתו פי עשרה,‏ פי מאה,‏ ועוד יותר מאשר הילד המשכים ללמוד<sup class=\"footnote-marker\">*</sup><i class=\"footnote\">בשמונה פרקים להרמב\"ם ז\"ל איתא, שאף מי שמטבעו נוטה לחסרונות בלמודו יוכל ג\"כ להפכם ולהטיבם אם רק יוסיף עבודה על עבודתו</i>.‏ וכיון שבעונותינו הרבים אף לעבודה קלה בקודש,‏ אין כל אדם מקדיש‏ עצמו לה בכל כחותיו, ומכש״כ לעבודה הכי כבדה והכי קשה,‏ לכן אם לא תשכימו ולא תתקדשו לה אתם בחורים,‏ עתה בנערותכם,‏ בטח ובהחלט שלא תגיעו לה ח״ו.‏ ולא נשמותיכם לבדנה,‏ אך גם נשמות ‏כל ישראל,‏ הנביאים והצדיקים מן העולם ועד העולם,‏ עליכם תתאבלנה ואת חורבנכם תבכינה, ואף את אדון הנפשות ואב כל הנשמות בהתרשלותכם כביכול תעצבו,‏ ובעצלותכם תכעיסו,‏ כי חשכת נשמתכם,‏ חשכת ואימת כל העולמות היא,‏ ואורן אור כלם. זאת ועוד אחרת יכולים לאמור,‏ שאף‏ המתמסר כלו לעבודת החסידות בשנות זקנותו,‏ אף אם יגיע לה ע״י עבודתו הרבה והקשה,‏ מ״מ תקופותיו אשר עברו טרם שהתחיל בעבודתו,‏ כל ימי חייו תחסרנה לו,‏ חוץ מן החסידים הראשונים אשר היו בימי הבעש״ט הרבי ר״ב וכו׳ זצוקלה״ה, כיון שגם מקודם היו קדושים למעלה מהשגותינו, ובכלל הם וכל עבודתם היו למעלה מן הזמן והטבע, אף שבחסידות רק בשנות הזקנה התחילו לעבוד,‏ הגיעו אל מה שהגיעו.",
                "כלומר,‏ המשנה ‏(אבות ה׳ כ\"א)‏ אומרת בן ארבעים לבינה בן חמשים לעצה.‏ זאת אומרת שחיי האיש נבדלים בתקופותיהם, כשהוא בן ארבעים דעתו מוכשרת לבינה,‏ וכשנתוספים לו עוד עשר שנים הגיע לתקופה אחרת,‏ לעצה ולא בתקופות אלו של ארבעים וחמשים בלבד,‏ רק כל מספר שנים של חמש או עשר משנותיו של האיש מתחלקים בתקופותיהם ואל מה שמוכשר בתקופת הבחרות,‏ בתקופות אשר אחריהן אף בתקופת הזקנה לא יכשר,‏ ואל הדברים אשר מוכשר בתקופות הזקנה והשיבה בתקופות הקודמות לא יכשר. וראה נא פליאה זו שהנביא ‏(יואל ג׳ א')‏ כשבשר בדבר ה׳,‏ והי׳ אחרי כן אשפוך את כל רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם.‏ גם אז חלק ואמר,‏ זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו,‏ ראית הזקנים בחלום תהי׳ והבחורים בחזיון, לא שאומרים אנו בזה להבחין בין ראית החלום לבין ראית חזון,‏ אבל מ״מ חלוק יש ביניהם וחלקם הנביא לתקופותיהן,‏ הבחורים בתקופותיהם והזקנים בתקופותיהם, מובן מאליו שהפסוק הזה אינו נוגע לנביאי ה׳,‏ שהיו למעלה מגופם למעלה מהזמן וכל העולם,‏ ואל המדרגה אשר זכה הנביא בנבואתו,‏ בכל תקופותיו הי׳ מגיע לה,‏ ולא הי׳ משועבד לשום תקופה.‏ רק הפסוק אומר בזה על כל עם ישראל,‏ כמ״ש ואף על העבדים ועל השפחות וכו׳ אשפוך את רוחי,‏ וכל העם הם אף בגדלותם,‏ לתקופותיהם ישתעבדו.‏ זאת אומרת,‏ שאף בעבודתו את ד׳ חלק האיש לתקופותיו, ובכל אחת מהן מוכשר לאחרת, למשל ישנן תקופות עלומים שמוכשר האיש בהן יותר להתלהב,‏ וישנן תקופות זקנים יותר,‏ שמוכשר להתענג בהן יותר מנועם עליון.‏ ישנן תקופות שבשעה שאינו מתלהב אינו מרגיש מאומה,‏ וישנן שאף בשעה שאינו מתלהב,‏ מרגיש ערבות ומתיקות אף מכל דבר פשוט,‏ אף מכל אות בתורה ותפלה שאומר.‏ ישנן תקופות שהתלהבותו כמו כל עבודתו מתחלת יותר במוחו ע״י שמתעמק בדעתו,‏ וישנן שמוכשר להתחיל גם בלבו וכו׳, לכן אם משכים האיש בנערותו לעבוד את ד׳ בדרכי החסידות ולהוציא את כל הכשרות נפשו לעבודתו,‏ אז כלן תקבענה בו ולעת זקנתו תהי׳ עבודתו מין כלילת יופי שכל הגונים והצורות מתקופותיו השונות,‏ בה מתראות,‏ אבל אם יאחר להתרגל בה אף אם יגיע לה,‏ תקופותיו אשר אבד תחסרנה לו.‏",
                "ומעתה תלמידים נערים ובחורים,‏ עבודת האל הקדוש הגדול הגבור והנורא אתם עובדים,‏ וצבאותיו של הרם על כל רמים של האין סוף ואין תכלית להיות,‏ זכיתם מלאכי מעלה אותו ית׳ לא יראו ואי׳ מקום כבודו ישאלו,‏ ועליכם ישכון ובתוככם ידור,‏ ואף שמו,‏ בשמכם צבאותיו,‏ ד׳ צבאות נקרא אמרו אליו,‏ אבינו מלכנו לך אנו,‏ את כל כחותינו ונשמותינו לך אנו מוסרים ולתורתך ולעבודתך אנו נתונים.",
                "ומעתה תלמידים ותיקים,‏ לכו וכבשו את העולם לאביכם מלך הכבוד.‏"
            ]
        ],
        "Instructions and Admonitions": [
            "<b>רבות מהן תמצית פרקים הקודמים הן. נכון שיתרגלו התלמידים בהן לזכרן.</b>",
            "העודך שוכב על מטתך בבוקר, וד׳ אלקי השמים והארץ כבר מצפה עליך בישיבה ללמדך את תורתו באהבה ובשמחה אל תתעצל, קום מהר, שנס את מתניך ורוץ אל חיק אביך שבשמים",
            "אבל אם בלילה בלי עול ובלא שמחה תשכב, גם בבוקר בלא עול ובלא זריזות ובלא שמחה תקום. צפה בלילה, מתי אקום ואהי׳ שקוע בתורת ד׳ ומוקף מאור קדושתו. העמד מים סמוך למטתך. קרא את שמע בכונה, והוי מעמיק במחשבה זו עד אשר תישן ואז גם בבוקר תזדרז, תשמח ותקפוץ לתורת אלהינו.",
            "למה זה תלחש את ברכת התורה וק״ש בבוקר, כדברים שאין ממש בהם ח״ו, והלא כל היום בראשיתו תלוי. זכור נא את העול אשר עליך, כל העולמות אף קדושת ד׳ בעוה״ז עליך תלוים, דאג על זה, ומתוך דאגה זו חשוב או אמור, רבש״ע לעבודתך את כל עצמי אני מוסר, הושיעה שאזכה להיות עבדך ולמלא את רצונך ומתוך מחשבה זו אמור ברכת התורה ובקש מד׳ הערב נא וכו', שיטעים גם לך את מתיקות התורה, (עיין פרק ב׳).",
            "זכור שאתה מצבאותיו של הקב״ה ואת גדלותו בראשית פתיחת עיניך עליך להכריז ואת אדון העולם על העולם להמליך, ובאומרך אדון עולם הוי מדייק ומתפעל מכל תיבה שבו.",
            "קדם ק״ש הפסק איזה רגעים וחשוב, הנני מקבל ע״ע עול מלכות שמים והנני מבטל עצמי לגדלותו וקדושתו יתברך, ומתוך מחשבה זו אמור שמע, והוי מכוין כמו שאמרו חז״ל (ברכות י״ג ע״ב) להמליכהו בשמים וארץ וד׳ רוחות העולם, ושאתה מוכן להשליך א״ע באש לשם קדושתו ית׳.",
            "הוי מדייק במעשיך ובהתנהגותיך כל היום, כי האם רוצה אתה ח״ו לחלל את השם, ויאמרו הבריות, ראה נא את התלמיד הזה מצבאותיו של הקב״ה ומלומדי תורתו, איך הוא שפל וגרוע בכל מעשיו ח״ו.",
            "אל תתחבר לחבר רע. אף משיחה קלה שלו כמטחוי קשת תתרחק כי בדבור אחד של ליצנות, אף בקריצה אחת מעיניו, את כל הון התורה והקדושה שאספת אל קרבך ביגיעת עשר שנים, יכול הוא ח״ו להבאיש.",
            "בא אל הישיבה בשעה המדויקת. ואם אחרת פעם אחת המועד, תדאג בלבך על חטאך זה והוי מקבל על עצמך להתקדם מעתה. באימה ובשמחה שב בישיבה, כי ד׳ נמצא עתה עמך ללמד אותך את תורתו.",
            "כשאתה שב לביתך מן הישיבה, הוי מרגיש געגועים אלי׳ וחשוב, מה טוב בישיבה, ומה נעים לי להיות תלמיד הקב״ה.",
            "מאד מאד הוי נזהר מלדבר דבר שקר ודברי נבלה ח״ו, כי המדבר דברי שקר גם הוא נעשה שקר, ואך תורתו לא תורת אמת ולא טהורה היא, והשומר את פיו ולשונו, גם הוא גם תורתו טהורים ואמתיים.",
            "אם ידעת בך שעשית איזה דבר שלא כהוגן, או שלא למדת ביום הזה כהוגן, הוי מיסר את עצמך בפה ואמור, וואס האב איך געטוהען, וואס איז עפעס מיין גאַנץ פיהרונג אזוי נידריג, כ׳ווארף דאָך מיך בידים אויף מיין גאנץ לעבן אריין אין שאול תחתית ח״ו כפול את דברי התוכחה עליך בכעס איזה פעמים, והוי מקבל על עצמך להתנהג מעתה הנהגה טובה.",
            "אם קשה לך לפעמים להתגבר באיזה דבר, כגון להתחזק ולא להתעצל, או ללמוד ובל להתרשל, או באיזה דבר אחר, חשוב האם בשביל הדבר הזה בלבד אאבד ח״ו את כל עולמי. האם לכל כך נמיכות הגעתי שגם בדבר אחד לא אוכל להתחזק, מאמץ אני את שארית כחי ומבעט באבן היצה״ר אשר עלי ולרסיסים אפוצצנו.",
            "ואם תשוקה לעשות איזה דבר אחזה אותך, הן לא דבר אסור הוא, אבל כיון שלבן תורה חטא ונבלה היא שיחי׳ מסור ביד תשוקותיו הנמיכות וביד תאות יצרו, לכן רוצה אתה להתאפק ממנה, וקשה לך, גם בכל התחבולות כבר נסית וקשה לך עשה זאת איפוא, חשוב, הן אעשה זאת, אבל לא עכשיו רק לאחר שעה שעתיים, והאם כ״כ מנוול הנני ח״ו, שגם לשעה ושעתיים לא אוכל לאחר את תאותי ובטח עכ״פ זאת יעלה לך לאחרה על איזה שעות, ובפעם הא׳ והב׳ תעשה אחר שעה ושעתיים את אשר הבטחת לך, אבל הי׳ בטוח שאחת משתי אלה יעלה לך, או שכ״כ ימאס הדבר בעיניך שמעצמך לא תרצה לעשותו גם בפעם הא׳ והב׳, או שעכ״פ תתרגל בפעם הג׳ למשול עליך כ״כ עד שלא תצטרך להבטיחך לעשותו אחר שעה, רק לגמרי תשברנה.",
            "מאד מאד הוו זהירים באהבת חברים תלמיד בן עשיר לא יתגאה בעשרו ותלמיד בן עני לא יהי׳ שפל בעיני עצמו בעניותו, כי כלכם בני ד' אתם, מלאכיו הטהורם אשר בארץ אתם",
            "ובמדה שתתחברו יחד זה אל זה באהבה, ותצמודנה נפשותיכם יחד להיות אחת ממש, במדה זו גם ד׳ אליכם יתחבר. וכן להיפך כל פגם וכל פרוד אשר ביניכם גורם לכם התרחקות והשלכה מד׳ ח״ו.",
            "נכון שכפעם בפעם ידברו התלמידים ביניהם מגדלות ה׳ ועניני עבודתו ושעבודי האדם אליו ית' ואף שאין להם להגיד חדשות זה לזה ומה שיאמר זה גם חברו יודע, גם כן יגידו ויספרו.",
            "______",
            "רעת כל הרעה היא, ההצטדקות שהאיש צדיק בעיניו, וכמו שאמר הפ׳ (ירמי׳ ב׳) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי. סבתה היא העדר ההסתכלות, שאין האיש מסתכל בעצמו על עצמו. ועוד גרוע מזה הוא, כשאינו דורש גדלות מעצמו, ומתברך בלבבו לאמור, כבר הסתכלתי בקרבי ולא מצאתי שום עבירה חמורה בי ודי לי. אבל האם לא תרצה להיות עכ״פ איש ישראל פשוט האם אין אתה צריך לקיים את תנאו של הקב״ה שהתנה עמנו בקבלת התורה, שרק באופן זה נהי׳ ישראל גדלות וקדושת עיקרי הישראלות דרוש ממך, ולא תהי׳ צדיק בעיניך, את חסרונותיך תראה ותשפיל, ואת מתניך תשנס ותעלה (ועיין פרק ג׳ מזה).",
            "______",
            "לא החונק עצמו בלבד מאבד עצמו לדעת ר״ל, רק גם העצל והמתרפה כמוהו הם הזמן והשעות חלק חייהם, לריק ולבטלה הם מאבדים. ואם העצל אפשר עוד יתעשת בראותו את השעות אשר ביטל, ויביט על חלקי חייו כשהם מורקבים ברפש, גרוע ממנו הוא המתרפה כי מרמה הוא את עצמו לאמור, עובד ועוסק בתורה אני, אבל הכל בהתרפות, ואת זמנו וחלקי חייו גם הוא מאבד, ורק כשיגיע לעת זקנתו יקיץ וימרט את שערות ראשו ויצעק, הוי ואוי איפה כל שנותי. המון שבועות, ימים ושעות עד אין מספר אי׳ הם במה בליתי אותם, אין בי לא תורה ולא עבודה, לא קדושה ולא דעת ד׳. הכל הי׳ בידי ואת הכל אבדתי. גם לכל עם ישראל אף במרום פגמתי לכן קום בעוד מועד, השלך את עצלותך אף את התרפותך ממך, עבוד את ד׳ בשמחה ובהתחזקות, ובמחיר שנותיך קנה את אשר אפשר לך לקנות בהן, ואשריך בעוה״ז וטוב לך לעוה״ב (עיין פרק ד׳).",
            "אבל מה יועיל לו לאיש כל התחזקותו, אם את זמניו לא יגביל ואת שעותיו לא יקציב כ״א לעבודתו ולפעולתו, כהיום והלילה של ימי התהו גם זמניו משמשים בערבובי׳ ונאבדים ממנו בערבובי׳. בכל לילה יתמה ויאמר, לא אדע במה עבר עלי היום, אף לא הרגשתי בעברו וכאילו התגנב ממני ויברח, אבל גם יום השני השלישי וכו׳ כמוהו בהבל ובטלה יתגנב ויברח.",
            "ואם חס אתה על חייך, הגבל את שעותיך, כל שעה לעבודתה, גם דברי החול שלך, אף כשאתה בא לשוחח עם זולתך הקצב מקודם כמה זמן תשוחח כל שעה לא תהי׳ מופקרה רק מסוגרה בעבודתה כתוב לך על נייר את סדר היום שלך וממנו לא תזוע, ואז לעת זקנתך בכל ימיך תבא (עיין פרק ה׳)",
            "______",
            "מקרה אחד למתגאה ולמתרופף, למקשה ערפו נגד מוריו ורבותיו ולשפל המרומה. זה שונא את מוריו, את התורה, אף את הכביכול, וזה מבטל את כל, אף לפני שטות אחד משטותי העולם. מקרה אחד להם, שום דבר טוב אין לקוות מהם, אף שביב אחד של אור בל יראה בהם, שניהם בחושך ידמו, ויחד באופל וצלמות ירקבו.",
            "שמע בני את יסוד מחלתם ויאירו עיניך, התחזק והשמר מהם וחי-ה.",
            "האנכיות הישראלית חסרה להם והיא מחלתם האנכי ניצוץ אנכי ד׳ אלהיך של קבלת התורה יסוד של הישראלות נעדרה מהם, והיא רציצת כל עצמותם אף רמיסתם וכאני׳ בלא קברניטה מכל רוח רעה נסחבת ומגלי הים הזועף מושלכת וסופה שבמצולתו טובעת, גם הם מרוחות רעות העולם, כהפקר מוסחבים, ומכל נגעי ופגעי העולם עמהם נפגעים ואם איזה רוח שטות אף של עבירה, גאות חוצפה רעה ושנאת הקודש יעבור בעולם, והיו לו למרמס.",
            "הוי מקיץ את האנכיות הישראלית שבך והנצל, הוי חסיד ותעבוד. (עיין פרק ו׳ וז׳)",
            "______",
            "האם עבודת המקום לפניך, רק כדבר לבלות בו עתות הפנויות ח״ו, או אפשר רק לגרש בה דאגת עצמך על חסרונותיך, לאמור עובד ומתקן את עצמי אני, אם כי לא תקנת א״ע מאומה, ולאמור עולה אני, ורק כנטבע בבצה כל עליותיו, ששמח על רגלו האחת שהרים ממנה, ואינו נותן לב לרגלו השני׳ שנטבעה תהתה, ושוב שמח על רגלו השני׳ שגם זו הגבי׳, ואינו נותן לב ששוב הראשונה שקעה, וכיון שאת עיקרו ועצמותו אינו יכל להגבי׳, כל היום יעבוד ויעלה, וכל היום ילך ועל עמדו ישאר ובבצה עד צוארו ישקע",
            "ואתה אם מן עלי׳ דמוי׳ תפחד, ורק לרוץ באמת אל אלהים אמת תשתוקק, הרם את עיקרו, את נפשך הגבה. כי איך תעלה אם היא בבצה שקועה, ובמה תבחר בטוב אם היא ברע קבורה. מהר לעוררה כל עוד רוח חיים בה, חוש הוציאה כל עוד לא נחנקה מתלי תלים שטותים אשר צברת עלי׳.",
            "הוי מעוררה בתפלה הוי מעוררה בתורה בעבודה ובכל דברי התעוררות אשר יעלו לך כי את הכלל הזה חקוק על לבך, אף הפשוט מישראל אם יאזין לקולי נשמתו, ויקשב לגניחות יסורי׳, ולזמרי שמחותי'. לתרועת טפוסי עליותי׳, ולרעש ירידותי׳ אז אף מן מאורעות יום אחד, ספר עב וגדול הי׳ יכול לרשום אבל מי ישמע להמייתה ומי יקשב לפרכוסי עני׳ זו הקשב אתה לה ומעצמך תתעורר, מחשבות עצות ורצונות מעצמם יעלו לך וע״י תתעורר.",
            "אבל יסוד ראשית ואחרית כל, היא האמונה, לא שבמחשבתך בלבד תדע מאמונתך, רק גם כלך להיכלי האמונה תכנס.",
            "כי את החקה הזאת מחקות הנפש חקוק על לבך. החזרה, לא לזכרון בלבד מועלת, רק גם להרחיב את הידיעה ולהבליט אותה אף נגד עיניו ולבו, מועלת היא והידיעה והמחשבה שרק בצמצם האיש את דעתו חושב אותה, ורק במחשבה מעטה, כאשר יחזירנה וירבה לחשוב ולדבר אותה, כ״כ תהי׳ ודאית וכ״כ ברורה ובולטת נגד עיניו, עד שגם חדרו אף כל סביבו מתמלאים מן מחשבה זו, והוא נתון כולו בתוכה.",
            "לכן הוי מרבה לחשוב ולדבר לעצמך ולחבריך מאמונתך, שד׳ ית׳ מלא כל הארץ כבודו, ואז גם במוחך ובלבך תראה ותרגיש, שכל עצמך בהיכלי קודש ובחדרי האמונה נתון וככל שתהי׳ אמונתו יותר חזקה, וככל שתמלא אותך יותר מבית ומחוץ, יותר יקל לך לעורר את נפשך.",
            "הוי מרגיל עצמך לכוון ולהתעורר בתפלה, מתחלה בדברים המדברים מצרכיך כגון באתה חונן לאדם דעת, השיבנו לתורתך, ברך עלינו, שהיא בקשת הפרנסה וכדומה, ואח״כ גם בשאר עניני התפלה תתרגל לכוון.",
            "אם רצונך לבחון את התעוררותך אם אמיתית היא, התגלות הנפש והתקרבותה מעט אל טוהר עליון, או רק התרגשות רמוי׳ היא הוי מסתכל במדותיך, אם עכ״פ מעט נתקנו, אז תדע שמן רעת לבושיהן מעט הסירות ואת מקורן וקדושתן מעט גלית, ובהן, במדות הרעות, מקודם לאהבה וליראה נתעוררת ואם לא גרעת מאומה מן רעתן ומן נמיכותן לא חסרת, אז בכל התעוררותך מאומה לא פעלת, ואפשר עוד ענין רע לרמותך בהן היא.",
            "תמהר אחר התעוררותך, ואחר תפלתך ההגונה, בעוד רוחך חם ובעוד מראות הקדושה לפני עיניך פורחות, להביט על נמיכות מדותיך ולהזדעזע להשקיף מן הר הקודש שעלית, אל בור הנחשים ולהתמרמר, רמוס אותן והתקן, את רעת לבושן בטל את עצם קדושתן גלה (עיין פרק ח׳ וט').",
            "______",
            "אבל קשה לקנות את ההחלטה הרבה יותר מאשר את הרצון כי לרצון עוזרים גם אחרים, כגון שכל ומחשבה חזקה, וההחלטה בתורת החלטה עיקר קיומה בשעה שכל זולתה אפסו, לא רצון חזק אף לא שכל, החלטה רק לשם החלטה",
            "כלומר, כפי רצונו של האיש כך עשיתו. ובחזקתו הכל אף בטול כל המניעות תלוי, אם חזק רצונו ישבר ויבטל הוא אותן, ואם חלוש הוא תבטלנה הן אותו ח״ו, וזה אושרו של האיש שלקנות רצון יש גם עוזרים, כי גם ע״י ההתבוננות במחשבה ודעת שכן צריכים לרצות ולעשות יכולים לעוררו, אף להחזיקו ולהאריכו כאשר כבר נתעורר אבל אם ברצון ישמש העובד רק לשעה, בשעה שמתעורר, בהחלטה צריך הוא להשתמש תמיד אף בשעה שנשתתקה התעוררותו ועמו גם דעתו כי כך דרכו של האיש, המחשבה מעוררת את רצונו, ורצונו את מחשבתו להבין כפי שרוצה, וכששניהם נשתתקו, לא יעשה ולא יפעל אך אותו הדבר שהי׳ ראוי למסור נפשו עליו מקודם בעת שהי׳ רצונו ומחשבתו חזקים והי׳ אם יעורר בו את ההחלטה, שיאמר לעצמו, כך החלטתי לעשות מקודם וכן מוכרח אני לעשות, אז יעשה יפעל ויקיים, ואם לא, גם רצונו גם מחשבתו לא יועילו למו, כיון שאינם תמידיים.",
            "מדה לעצמה היא ההחלטה, שצריך האיש להוציאה מעט מעט מקרבו, שאף אחר עבור התעוררות רצונו אף כשאינו מבין את חוב עבודה זו עליו כמו שהבין בעת התעוררות רצונו, ג״כ יעשנה רק משום שכן החליט קשה לקנותה מפני שאין שכל ורצון אז שיעזרוה, אבל הכרחית היא לעובד וא״א בלעדה, ומעט מעט יכול הוא להצמיחה ולגדלה.",
            "______",
            "וכשם שא״א לעשות שום דבר בלא רצון ולא להתמיד בלא החלטה, כן א״א לבא לשום עלי׳ בלא אמונה גם בעצמו ובטחון בכח עבודתו.",
            "כלומר, כבר נוכחת לדעת שלא די שיעשה האיש מעשים טובים בלבד, רק שגם הוא בעצמו יהי׳ טוב, ממדותיו, מדות טובות יעשה, ובגדלות ועליות ישראל גם הוא יתגדל אבל דרכו של האיש כשהוא בשפלותו במדותיו ובכל עצמותו, קשה לו להאמין שהן לטובה תתהפכנה והוא לעליות יתעלה, ובשביל זה יתרשל ולא יתאמץ, רק יעשה מעשים טובים, ולא יתחזק להפוך גם א״ע לטוב. והלא כבר דברנו, שנינו ושלשנו לך, שאת עצמך אינך מכיר ורק בקנקן אתה מסתכל ומה שיש בו גם ממך נעלם. ולמה זה בלא ראי׳ ובלא ידיעה תסתפק על יכולתך ותאבד בזה את כל עתידך הגדול. הוי רוצה, הוי מחליט, והוי מאמין בכח הישראלי אשר בך ובעבודתך, ותראה אם גם אתה לא תתקדש ובכוכב מאיר לא תאיר.",
            "______",
            "גם מן האדמה גם מן האדם אשר ממנה לוקח א״א להוציא את כחם ולגלות את מטמוניהם בלא יגיעה ובלא זיעת אפים ולאיש אשר ידמה לעבוד את עבודת הקודש בלא יגיעה ובלא כפי׳ עצמית, גש הלאה מן מחנה שכינה נאמר לו, איש בליעל עד יום מותך תשאר, נחרפהו.",
            "ובמה עובד אדמה כופה את עצמו ליגיעתו, בידיעתו שבלעדה ברעב יגוע כן כל עוד מחשבה דקה נמצאת בך שהתגלות נפשך והתדבקותה בקדושתה בפועל, בתורה תפלה ושאר עבודה, רק מין תוספת היא שאפשר גם בלעדה, אז לא תתיגע ואת עצמך לא תכפה, ובשביל זה אף שביב מנפשך לא תוציא.",
            "רק אם זכור תזכור שלהיות עם סגולתו התנה הקב״ה עמנו, ולהיות ישראל בנפש מזוהמה אי אפשר בשום אופן, רק אז להוציא את מטמון נפשך תתיגע ולטהרה בטהרה עילאה את עצמך תכפה.",
            "גם טרוף המחשבות ובלבול המוח בתפלה ועבודה, רוב פעמים מן העדר היגיעה הן כי טבע המחשבות אחת אל אחת מרוכסה, וחבורה בחבורה מסובכה וכך במוח האדם מעצמן שוטפות, ובאין מפריע זורמות, הללו עוברות הללו באות וכו׳ ואין קץ להן, (ובפרט בבעלי המסחר) וכשבא להתפלל אף אם מתעוררת בו איזה מחשבה טובה, כיון שהיא בלא יגיעה ובלא התחזקות, לכן באות אלו כזרם מים, ושוטפות אותה.",
            "לכן הפסק קודם כל תפלה ועבודה וחשוב, הנני משנס את מתני ובכל כחי הנני מיגע לחזק את אהבתי יראתי ואת מחשבתי בד׳, עד שהמים הזדונים של שטף מחשבות רעות לא ישטפוה, ועל כלן בד׳ אתחזק ובאלקי אתגבר.",
            "בלא יגיעה א״א להגיע לשום דבר, וביגיעה אפשר להגיע אל הכל.",
            "אבל הוי מסתגל למשול על מחשבתך, עד שלא תצטרך לה בתפלה ועבודה.",
            "ישנן הרבה מחשבות שאוהב האדם לחשוב אותן ולהתמיד בהן לא לשום תכלית רק סתם לשם תענוג. כגון מחשבה מאיזה שמחה אשר היתה לו או מקוה אלי׳ שתבא לו, התחזק באמצע מחשבה של עונג זה והוי דוחה אותה בע״כ וברעש וחשוב מחשבה אחרת, לא לשום דבר, רק כדי להסתגל למשול על מחשבותיך גם בתפלה ועבודה.",
            "זכור אל תשכח שתמיד לא תטפל בדחיות מחשבות לא טובות בלבד, כי לא יעלה לך הרבה מזה, רק גם בהתחזקות איזה מחשבה טובה, ושקיעת אהבתך והתעוררות יראתך וכל מחשבתך בדבר של קדושה, ועי״ז מחשבה לא טובה מעצמה תדחה, א״א לדחות את החושך בלתי אם באור.",
            "ואם קשה לך לכוון את דעתך, ואף בתפלה קשה לך להתחזק על המון בלבוליך ולכוון אז צייר בדמיונך שרוצה אתה להדחק דרך המון עם רב אל המקום אשר שם האלהים, וגם בפועל ממש, כאיש הדוחק א״ע הוי מאמץ את גופך אבריך וגידיך, אף את פניך כווץ וחשוב, דרך כלם אל ד׳, בחזקה אל ד׳, ובלבד שלא תשמש את מוחך להתאמצות והתכווצות גופך, רק גופך יתחזק באשר יתחזק ומוחך במחשבתו, אל ד׳, יתחזק. ובפועל ממש תרגיש התקרבות המחשבה והכונה אל הקדושה.",
            "אבל אם יגעת להעמיד עצמך נגד מחשבותיך ההדיוטות ולא תוכל ואם נתעקשת להעמיק את מחשבתך בקודש ולא עלה לך, הוי רואה בשעה זו את חלק נפשך במרום כשהיא רצה מן המון מלאכי חבלה וחיות טורפות איומות אל שערי הגן עדן, היא רצה והם רודפים אחרי׳, זה נושך לה וזו שוברת לה עצם זה מפילה וזו סותמת לה הדרך, ומגודל הפחד ומגודל פרפורי׳ זועקת הנפש זעקה גדולה ומרה, אנא ד׳ הצילנו וקרבנו. השמים והארץ מזדעזעים, שערי הג״ע מזדעזעים, ואף המון הפראים לקול צעקתה נזדעזעו פחדו ועמדו, והיא אל הג״ע ברחה.",
            "וכמו חלק נפשך במרום כן גם בחלקך בקרבך מן המון מחשבות המטרפות תפחד, ולד׳ זעקה גדולה ומוסתרת בקרב לבך, נפשך תזעק הם תעמודנה ואתה אל תפלה קדושה תתקרב, והבן. "
        ],
        "Three Essays for Senior Students": {
            "Introduction": [
                "שלשה מאמרים",
                "לתלמידים גדולים ולאברכים.",
                "המדברים בעניני חסידות ומעט בעניני קבלה הנחוצים לעבודת החסידות",
                "ההוגה בהם ידייק וגם יזכור כל ענין וענין, כי כל השלשה מאמרים ענין ודרך אחד הם, ואם לא יזכור איזה דבר מהם, יקשה לו להבין הלאה.",
                "נכון לחזור אחר כל מאמר או אחר כל ענין אשר בכל מאמר ומאמר. אבל אם יש איזה דבר פרטי שאינו מבינו אף אחר ששנה ושלש ובפרט אחר איזה הגה״ה, לא יחדל מללמוד בשביל זה, רק ילמוד הלאה, כי אפשר אחר שיתרגל עם הענינים יבין גם את אשר לא הבין מקודם",
                "נכון שלא לקרות הרבה בפעם אחת, רק מעט מעט כל אחד כפי יכולתו.",
                "דברי ההתעוררות שבהם, כגון ענין הפסח, רקידת שמחת תורה, ושבת, אין לקרות כמו שקוראים דבר מאיש זולתו, רק לצייר בעצמו שממנו יוצאים הדברים ונפשו מתגוללת בהם, כי לא דברים בלבד רק מאורעות הנפש נרשמו בהם.",
                "בעזרה״י יום א׳ שמיני תרצ״ט",
                "חיים שלום וברכה לכבוד אנ״ ש .... ד׳ עליהם יחיו.",
                "אחדשה״ט",
                "אליכם אישים אקרא ואל נשמותיכם אדבר, ימי הפסח הקדושים באים, בקדושתם, אותנו מבית ומבחוץ יקדישו. ובאורם אותנו ימלאו אף יקיפו, אבל הפסוק אומר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה האור והשמחה של מעלה בחי' זריעה היא שצריכה השתדלות והרבה התעסקות בתחילה, כגון החרישה, השידוד וכו' וגם אחריה כגון נכוש ועדור וכו׳ ובלעדם לא יעלה ולא יצמח, כן גם אנו צריכים להכין א״ע קודם החג, אף לא להסיח דעתנו מעצמנו, ומקדושת החג אשר בנו גם אחריו והעיקר הוא בחג עצמו ובפרט בפסח שניתן לנו רק להודות ולהלל לשמו הגדול שזהו תכלית כל הבריאה ושלימות דרי מעלה עם דרי מטה ותיכף כשמגיעה תפילת הערב בלילה, ישמח האיש בגודל זכותו, ויחשב מה מאושר אני שזכיתי אל השלימות ועליתי אל העולם העליון, הן אמת שיש לי דאגות גופניות ורוחניות, אבל עתה את הכל השלכתי ממני, גם את כל העולם אף את עצמי פשטתי ממני, ואין לי עתה רק לעמוד בתוך המחנה הגדול של מלאכים אופנים וחיות הקודש, לברך ולהלל לשמו הגדול, לגלות ולהאיר את אור אין סופו ית׳ גם בארץ וגם בקרב נשמתי וגופי, וכ״כ תרב שמחתו וכ״כ תגדל התלהבותו עד שרק בקושי יעצור את גופו מבלי רקד מן הארץ עד לרקיע, ומבלי התפרק והתפקע כמעט ואח״כ כשבא אל הסדר יצייר לו עתה שהוא בג״ע והסעודה מעין הסעודה של סעודה לעתיד לבא היא הכל מתערב לקדושה אחת אכילת מצה ומרור אמירת הגדה, שתיית יין של הד׳ כוסות הארת יין המשומר, ושוב הלל ושוב שירות ותשבחות לד׳ המשובח והמפואר, מלאכי מעלה עומדים צפופים להקשיב לרנתנו ואבינו מלכנו עומד ושמח ומתענג לקבל את שירתנו ותהלתנו, כנודע מזוה״ק וכל תיבה שאומר האיש הישראלי על הסדר מרגיש בעצמו את קדושתה, אהובה וענוגה לו, שמח ומתקדש בה עד שממש חבל לו על שכבר נשמטה ממנו, רוצה הוא לכופלה עד אלף פעמים, ולא להנתק ממנה, בטל הוא כולו אלי־ה וכורע לפני מתיקת הדבורים חתיכות יריעות ספר התורה של הקב״ה אשר בפניו, וכאמור צריכים להשאיר קדושה זו על כל השנה, ובאורה נסע תמיד ונלך, תתיחדו יחד יותר ויותר באהבת חברים שהוא כלל הכל, כלל קדושת ישראל וכלל התקדשות בקדוש ישראל, תעשו לכם שעורים ללמד יחד ולדבר מעניני העבודה אף מעניני צרכיכם, זהו הסוף תוך וראש ובריח התיכון המחבר אותנו יחד לאחד המיוחד, ולהושע מאדון הטוב בכל מילי דמיטב כחפץ אוהבכם הדו״ש וטובתכם כל הימים ומברך אתכם בחג כשר ושמח. "
            ],
            "": [
                [
                    "<b>איך להגות בספרי חסידות.</b>",
                    "א. הנה אחר שב\"ה הגענו עמך תלמיד ותיק עד כה, ראינו צורך אך הכרח לצעוד עמך עוד פסיעה למעלה בקודש דברנו עמך כבר איך צריך אתה להרים את השקפותיך, וגם רמזנו שצריך אתה לעלות תמיד, דע נא, שכמעט א\"א לאחת בלא חברתה, א\"א להשקפה מרוממה בלא עלי' תמידית, כי כך דרכו של האיש, שכאשר יתמיד במחשבה ובהשקפה אחת זמן רב ולא יעלה יותר למעלה, תתישן אצלו, ולא יתפעל ולא יתרגש ממנה. ומה יועיל לנו אם תדע שהאיש הישראלי ברי' עילאה מן בני הנביאים הוא, אם נפשך וגופך לא יזדעזעו מידיעה וממחשבה זו, ולא תתגבר נפשך ע\"י, להדריכך בדרך העולה בית אל.",
                    "עוד זאת, בעברך את דברינו עד כה, לא בקריאה לבד כי אם גם בעבודה כפי שרשמנו לך, בטוחים אנו בד', שגם מעצמך יצמחו לך כנפים לעלות יותר, רצון ומחשבות טהורות יציצו בלבך ומוחך, להגות בדברי קדושנו זי\"ע ולדעת מה דיבר ד', ואם גם בזה לא נעזור לך ולא נצייר לך מעט את הדרך, איך לעיין ואיך ללמוד, ח\"ו אחת משתי אלה יעלה לך, או שלא תוכל לכנוס ולדעת כל עיקר, ואז כנפי נפשך יתקצצו ותפול לגמרי, או שתלך בדרכים עקומים ובדעות מסובכות כי א\"א לו לאיש הישראלי המזכך את גופו שלא תתעוררנה בו מחשבות יותר עילאות ותשוקות יותר מרוממות, להסתכל גם מחוץ למסך גופו. הן כבר דברנו לעיל מהגמ' (פסחים ס\"ו) ישראל אם אינן נביאים הן בני נביאים הן, ונראה שאין הפשט כפשוטו בלבד שבנים של נביאים הם שאביהם נביאים היו. כי האם מי שאבי אבי וכו' זקנו נביא הי' גם בו מקצת נבואה נמצאת עד שידע את הדין שלא ידעו הלל, וכל כך הי' הלל בטוח בחלק נבואתם, עד שלא התחיל אפילו להתפלפל בדבר, רק בבטחון אמר הנח להם לישראל, מעצמם יעשו כדין אבל רואים בפסוק שהנביאים הקטנים שלא נתפרסם שמם, נקראו בני נביאים, כמו ואיש אחד מבני הנביאים (מלכים א' כ') ובעוד מקומות, והתרגום מתרגם תלמידי נבייא, לא שהיו רק תלמידים בלבד, כי גם נבאו לפעמים וגם כאן שאמר אל רעהו בדבר ד' הכיני וכו'. אך משמעות תיבות בני הנביאים שלא נקראו תלמידי נביאים כפשטן, אפשר, שהוא כמו שקוראים לאיש שיכול ללמוד הרבה, למדן, ולשאר אנשים שאינם יכולים הרבה רק מעט, קוראים בני תורה, ג\"כ בשם בני מכנים אותם, שהוא להורות על עצם האיש, כמו מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שאין המשמעות שאביו בעוה\"ב והוא בנו, רק על העצם שלו, שהוא בן עוה\"ב. וזהו גם הענין בכנוי בני תורה, את האנשים שיכולים ללמוד חומש ומעט גמרא, שקוראים אותם בני תורה, לא את מעט תורתם בלבד מציין ומגביל הכנוי הזח, רק גם את כל עצמותם שאינם מתנהגים כאנשים גסים ועמי הארץ. וכינוי זה בני תורה כנגד הכנוי עמי הארץ הוא, שג\"כ לא העדר ידיעתם בתורה בלבד מציין, רק את כל התנהגותם שנוהגים בגסות, כמו שמבארת הגמ' (ברכות מ\"ז ע\"ב) איזהו עם הארץ, לא בחוסר ידיעתו בלבד רק גם בהתנהגותו, שאינו מניח תפילין שאינו מגדל את בניו לתורה וכו'. ואף שעיקרו על העדר ידיעתו בתורה נקרא ע\"ה, מ\"מ כיון שבשביל זה כל עצמו והנהגתו גרועה, על שם כל עצמו נקרא. והבני תורה אף שאינם לומדים ולא יודעים כ\"כ תורה הרבה, מ\"ם כיון שהתורה אשר בהם, פעלה כבר ע\"י עצמם והתנהגותם לשנותם משאר העם שיהיו כתורה, גם כן בשם שמציין את כל עצמם ומגבילם מזולתם נקראים בני תורה. משא\"כ הלמדן שבהתנהגותו ועצמותו אין תורתו היתירה נראת כ\"כ, ולא מוגבל ומובדל בה הרבה מן שאר בני תורה, כי גם בני תורה בדרך התורה מתנהגים, לכן שוב על תלמודו נקרא למדן. כדבר שמצוין ומוגבל הוא משאר בני תורה. ותלמידי הנביאים כל עוד שלא היתה נבואתם גדולה, על שם עצמם נקראו בני נביאים, שהיי' בהם מעט נביאות וכל עצמם והנהגתם נשתנתה משאר העם כעצם והנהגה נביאית, והנביא הגדול על שם נבואתו הגדולה נקרא כמו הלמדן הגדול כנ\"ל. וכשרצה הלל לאמור שאף שהוא בידיעתו, אינו יודע את הדין, וגם הם כשישאלו אותם כיום הזה בערב יו\"ט לא ידעוהו, ומ\"ם בהתנהגותם כשיבואו למעשה והנהגה כשעת הבאת הקרבן ידעוהו, אמר בני נביאים הן, שבעצם ובהתנהגותם רוח נביאות נמצא. וכשיבואו למעשה והנהגה, ברוח הנביאות שבעצמם והתנהגותם ידעו.",
                    "וזה הוא גם החילוק בין נביאי ישראל לנביאי שאר האומות, כמו בלעם להבדיל, בבלעם כתיב ויקר, מקרה היה שעלה מהם נביא, אבל בישראל, שזהו חיותם ועצמותם של כל העם, כשנתגלה בהם נביא גדול אין זה מקרה, רק דבר תמידי ועצמי למשל אם מן עמי ארץ יגדל למדן, דבר מקרה ויוצא מן הטבע הוא ואם מבני התורה יצא למדן, אף שאין שאר בני התורה למדנים, מ\"ם אין זה מקרה רק טבעי ועצמי. ואפשר עוד שהא שאין הקב\"ה נגלה על נביאי או\"ה אלא בלילה כמו שמדייק המדרש (במד\"ר פ\"כ), הוא מפני שאצלם הנביאות והם עצמם, ב' דברים נפרדים הם לכן היום הוא ותהלוכותו אחרת, ובלילה כאשר התנהגותו ומחשבותיו חדלות, יכולה הנבואה להתגלות. אבל בנביאי ישראל שנבואתם, חיותם ועצמם היתה, גם ביום גם בשעה שמחשבותיו והתנהגותו ערות ופועלות נגלת להם נבואה גדולה. והתרגום שמתרגם את בני נביאים תלמידי נבייא, מפני שהנביאים הגדולים כשדבר ד' אליהם ידעו מה דיבר, ואל מה ירמז, ובני הנביאים כיון שהתגלותם לא היתה גדולה, ולא כ\"כ בולטת וגם לא התרגלו עוד בדבר ד’. הוצרכו לרבם הנביא שילמדם איך לגלות ולהוציא את נבואתם מקרבם ולדעת מה דיבר ד'. ומי לנו גדול משמואל הנביא ומ\"מ בראשיתו לא ידע להבחין בין קול ד' ממרום לקולו של עלי הכהן.",
                    "לא שאנו אומרים בזה, שבני הנביאים אשר בזמני הנביאים, רק ככל המון ישראל היו, אשר קרא אותם הלל בני נביאים, ולא שהמון ישראל בני הנביאים, אשר בזמן הלל רק כדורינו הזה היו כי הדורות יורדים בכל פעם יותר, ובעונותינו אין לנו נביאים גדולים, ואף רוח הקודש חדל ואין נביא ואין חוזה, וגם בני הנביאים שהוא עצם חיות וקדושת ישראל ירד פלאים. אבל זאת נוכל לאמור, שגם עתה חיות ועצם ישראל אם יהי' רק קומץ, מ\"מ נביאות הוא וכמו שהחילוק בין חי לצומח, עצם חיות אשר בו, ובין המדבר לחי דבורו ודעתו היא, כן החילוק בין ישראל לסתם אדם, עצם הנביאות היא ובו נבדל מהם. וכל המחשבות הטובות, רצונות, תשוקות ורעיונות טובים ומיני התלהבויות, אך הרהור תשובה פשוטה שעולים בקרב איש ישראל, של בני הנביאים הן כי האם גם בנביאי הקדש הגדולים רק דברי העתידות בלבד שאמרו נבואה היתה, והלא הרבה הרבה דברי מוסר והדרכה שאמרו הנביאים, לא דברים בלבד היו ח\"ו רק בשם ד' דברו אותם, שבא להם דבר ד' ואת הוד קולו שמעו בדברי מוסר והדרכה, והודיעו והדריכו את ישראל במה שאמר ד'. אבל הם נבואתם היתה רבה, את קול ד' שמעו בפועל ואת מראות נבואתם ראו באופן שאין לנו השגה בו. ועתה כל איש ישראל בני נביאים ורק השיריים של בני הנביאים, בהתעורר בהם התעוררות טובה אינם מבחינים לדעת אם ניצוץ נביאות הוא מפני שרק מעטה היא. אבל מי הוא אשר לא ידע את דברי הבעש\"ט ז\"ל, שאמר שמן הבת קול היוצאת בכל יום מהר חורב, כמו שאומרת המשנה (אבות פרק ו' מ\"ב) מתעורר האיש הישראלי בלבו בהרהור תשובה, והרהור תשובה זה ניצוץ הבת קול הוא אך שנדמה לאיש שרק מקרבו הוא.",
                    "אבל כמו שגם בנביאי הקודש מלפנים, לא כולם שוים היו בנבואתם וכפי שהתקדש והתכשר הנביא, במדה זו שרה עליו הנבואה, (ועיין מזה בשמונה פרקים להרמב\"ם ז\"ל), כן גם בענין בני הנביאים של כל ישראל, לא כולם שוים בזה. מי שמגשם את גופו ומטמטם את נפשו וקוברה תחת ערמות עפר וטיט של שטותי גופו, הרוח של בני הנביאים בו מעט ולפעמים לא נשמע ולא נרגש לגמרי ח\"ו, ובמדד. שמזכך את גופו יותר ובציצית נפשו אוחז ומעט מעט מוציאה, יותר שורה בו רוח הבני נביאים וזהו שאמרנו לך שכיון שעברת את דברינו עד כה, לא בקריאה לבד רק גם בעבודה כפי שרשמנו לך, בטוחים אנו בד' שגם מעצמך יצמחו לך כנפים לעלות יותר למחשבות ורצונות טהורים, ותשוקין ורעיונות יתעוררו בך, ועל ידי זה מעצמך תתחיל לבקש את דברי ד' בספרי קדושינו זי\"ע, ובשביל זה מוכרחים אנו להורות לך מעט, איך להגות ואיך להבין מעט את דברי קדשם. וכבר אמרנו לך שבני הנביאים מתרגם התרגום תלמידי נבייא, על שהוצרכו להתלמד לדעת ולהבין את רוח ד' אשר פעם בהם מפני שמצער הי' ומה נענה אנן בתריהם, בדור הנמוך הזה, דור העקביים במעט מן המעט של הניצוץ דניצוץ אשר מתעורר בנו.",
                    "הנה המשנה (אבות פ\"ג מי\"ז) אומרת כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה\"ד, לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח בא ועוקרתו וכו'. ונבין ע\"פ פשוט, מה היא המדה למדוד בה את חכמתו אם מרובה היא או מעשיו מרובין. כי ע\"פ פשוט קשה איך מותר לנו ללמוד זוה\"ק ושאר ספרים קדושים שמדברים מענינים גבוהים ועולמות אצילות בריאה ויצירה, האם נעלה בעולמות אלו, ולמה אין גם למוד זה חכמתו מרובה ממעשיו.",
                    "אבל ידוע מספה\"ק שיש לאיש ישראל נפש, רוח, נשמה, חי', יחידה. הנפש רוח ונשמה משכנן בגוף האדם, הנפש בכבד, הרוח בלב והנשמה במוחו, אבל החי' ויחידה גדולות וקדושות הן הרבה מגופו וא\"א להן להתלבש בו, רק ממעל לגופו שורות ומקיפות אותו, לא שהן מיותרות ואין האיש צריך להן ח\"ו, אדרבה עיקריות הן לו ולכל הנפש רוח ונשמה שלו. ובמשל גופני תבין יותר, אף אם אינו דומה לגמרי לנמשל. המשפך שע\"י שופכים מים ויין וכו' אל הצלוחית, רק סופו בפיו הצר נכנס הוא אל תוך הצלוחית וראשו הרחב שהוא עיקרו, אשר שם כל המים או היין נמצא, ממעל לצלוחית נשאר. כן האור והקדושה, אשר נמצא בקרב איש ישראל והוא עיקרו ועצמותו, קדושה עילאה מעולמות הכי עליונים היא ונתקטנה ונצטמצמה עד לרוח בני הנביאים, ועד לניצוץ קטן של בני הנביאים המעט של דורנו ונכנס בו, רק המעט אשר הגוף במדת זכותו וטהרתו יכול להכיל ולקבל אותו נכנס ונתלבש בו ויהי בו לנשמה במוח, לרוח בלב ולנפש בכבד, כל כלי כפי מדת קבולו מדה זו של קדושה מקבל, הכבד ושאר כלי הגוף הגסים, רק חלק קטן מקבלים ויהי בהם לנפש שכחה רק להחיות את הגוף, והלב כלי יותר מזוכך, חלק יותר של אור מקבל ויהי בו לרוח ומדות, והמוח כחו גדול לקבל יותר ויהי בו לנשמה ודעת קדושה. ומראשו ועד סופו מין משפך הוא, ממעל לו עיקר אורו וקדושתו והן היחידה והחי' והוא כמו הרחב שבמשפך שא\"א לכנס בו מהרבה אור וקדושה, והנשמה .הרוח והנפש אשר נצטמצמו יותר נכנסים בו.",
                    "לא שרק מן היחידה והחי' בלבד קדושת אור ישראל מתחיל מן עולמות הכי עליונים אך מן אבינו מלכנו, נמשך נשתלשל ונצטמצם עד היחידה וחי' שלו. אבל כיון שאנו מדברים עתה מפרטות כל איש ישראל לבדו, לכן על אורות וקדושה היותר גבוהים מחי' יחידה, אין השם הפרטי נופל לאמור עליו של ראובן או של שמעון הוא, כמו שאומרים על נשמתו וכו' נשמת ראובן ורוחו של שמעון, וכמו במשל הנ\"ל במשפך אך שלמעלה מן המשפך יין יותר הרבה נמצא בחביות והוא העיקר, שממנו שופכים אל המשפך, מ\"מ לא של הצלוחיות הפרטיות הוא, ולא אליו מתיחס, החבית לעצמו הוא, ואף היין אליו מתיחס לאמור היין שבחביות, וגם הקילוח היורד ממנו אל המשפך מתיחס לחבית ולא לצלוחית הפרטית, וקילוח החבית קוראים אותו, ורק המשפך לצלוחית מתיחס, מפני שנצטמצם כפי פרטיות הצלוחית כתוכנו וגוו. כן כשאנו מדברים מפרטיות איש ישראל ומנשמתו הפרטית (מנשמת הכלל ישראל עוד נדבר במאמרים האחרים אי\"ה) כשבא אורו וקדושתו לכלל יחידה וחי', אף שעודם למעלה מהגוף כמשפך שלמעלה מהצלוחית, מ\"מ כבר נופל השם הפרטי בהן לומר חי' ויחידה של ראובן ושל שמעון, אבל מה שלמעלה מהם למעלה מפרטיות האיש הוא ואין לקראותו בשמו.",
                    "ב. וכדי להבינך יותר את עצמך, את המקום אשר ממנו נחצבת ואת התקשרותך בעולמות העליונים, צריכים אנו להרחיב מעט את הדיבור בזה, ולדבר מעט מענין הצמצום ובריאת העולמות בכלל. אבל כלל זה תדע, בין כשתעיין בדברינו, בין כשתזכה ללמוד בדברי קדושינו שרפי אל מאורי עולם זי\"ע. המדברים מענינים גבוהים, רק את הדברים שמדברים אליך תרצה להבין, ולא תבוא מזה לשאול גם על שאר הדברים הרוחנים. משל למה הדבר דומה, לילד שהתחילו ללמוד עמו אלף בית, ונזדמן ביד המלמד חומש או גמרא והראה לו בהם את האותיות, ורצה הילד לדעת תיכף את כל מה שכתוב שם, והשכיל אותו המלמד לאמור, אם תזכה, אז אחר כך תלמד גם את כל אלה, ובלבד שעתה תסתפק לדעת רק אשר אני מראה לך אות זה וזה, ואם תמהר ותחטוף, אף גם את האלף בית לא תדע ורק בקושיות וסברות של הבל תמלא את מוחך, כן גם אתה כשתזכה תבין יותר, אבל לע\"ע רק את אשר לפניך תבין.",
                    "עוד מאברהם אבינו ומן הנביאים, התנאים, ובפרט ר' שמעון בן יוחאי, מן האר\"י ז\"ל ושאר המקובלים זי\"ע, קבלה בידינו, שכשברא ד' את העולם ג\"כ צמצם אותו במדרגות וצמצומים שונים. כי לא הרי בריאת העולם שברא ד' כהרי עשיית אומן בו\"ד שעושה איזה דבר להבדיל, האומן רק את צורת הדבר הוא משנה ולא את עצם הדבר, כי לוקח הוא עץ או מתכות ועושה ממנו כלי. את העץ ואת המתכות, לא עשה רק את צורתם שינה, מעץ פשוט שלחן, וממתכת פשוטה מפתח, וכדומה. אבל ד' ית' אשר ברא את העולם מאין גמור ומאפס מוחלט, את עצם כל דבר מן אור אלהותו צמצם וברא, ומלא כל הארץ כבודו. וכמו שהורנו קדושנו הבעש\"ט ותלמידיו הקדושים זצלל\"ה פשט הדבר, שלא בלבד שבגוף כל דבר נתלבש חיות אלהות להחיותו ככה הצמיחה בצומח, והחיות בחי' וכו’. רק גם גופם, גם לבושם הגם שאנו רואים וממשמשים בו, ניצוץ הארת אלהותו ית' הוא, כי בכחו הפלא והבלתי נגלה, צמצם מאורו צמצום אחר צמצום, עד שעשה גם גופם הנראה לנו וממשיכים בו. ומלכותו בכל משלה, שכל העולם רק הארת אורו היא, וע\"ז היא קבלתנו אשר אמרנו, שצמצום זה שנתגלה עולם מוגבל כזה מן אור אין סוף ואין תכלית, במדרגות ובחינות עשהו ד'. והרי זה כעין הצמצום, יחידה, חי’. נשמה, רוח ונפש באדם, שנתפשט כ\"כ בגופו עד שגם אצבעות רגליו יונקות את חיותם לפי ערכם חיות אלהות, חיות קדושת ישראל, ועל ידי זה גם כל הגוף של האיש הישראלי, משונה בקדושתו מגוף אינו ישראל וגוף הלוים משונה מגוף ישראל וגוף הכהן משונה מגוף הלוי והישראלי מיום הולדו, כיון שמדרגות נשמתם משונות זמ\"ז גם גופיהם משונים מפני שחיות כל גופם מן מקור נשמתם יונקת. ואם תשאל א\"כ מה החילוק בין קדושת ד' אשר נצטמצמה בישראל לבין קדושתו ית' אשר בעולם, כיון שגם בעולם מלכותו בכל משלה. המתן עד שתבא אל מאמרנו הלאה אי\"ה ובפרט למאמר ב' אות ג' ותבין.",
                    "והנה את שמות מדרגות צמצומי נשמתך כבר אתה יודע נפש רוח וכו’. ושמות מדרגות הצמצום בכלל הורו לנו קדושינו שהן עשר ונקראות ספירות והן, כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. אבל לא באנו לדבר מזה יותר, וכשתזכה תבין מלמודך בספה\"ק. כי בכלל לא ללמדך קבלה באנו, רק לדבר אודות עיונך ולמודך בכלל, הן בספרי חסידות והן בספרי קבלה כשתזכה להם, שלא יהיו לך כחכמה ושכל לבד לחקור בשכלך. ואם תבין איזה דבר או איזה ענין מהם, לא תברך בלבך לאמור שכבר אתה יודע מה פעל אל, לכן לא נאריך לדבר בעניני הספירות, רק בעניני הד' עולמות, שג\"כ מיני מדרגות הצמצום הן, ודומות למיני הצמצום אשר באדם וחלקי נפשו. עולם האצילות הוא הכי גבוה ושוב צמצום וברא ד' את עולם הבריאה, ושוב צמצום ויצר את עולם היצירה, ושוב צמצום יותר עד שעשה את עולם העשי' זה עולם גס, וכמו גוף האדם כן גם גוף העולם יונק חיות אלהות ע\"י צמצומי הד' עולמות זה בזה. וקדושינו ז\"ל עוד קשרו ותלו את צמצום חלקי הנפש בצמצום העולמות ואמרו שהנפש כשמשתלשלת מן האור האלקי אשר במרום עד הגוף, כמות הצמצום ואיכות האור שביחידה וחי' כמות הצמצום ואיכות האור של האצילות היא, ואור של הנשמה מהבריאה היא, רוח מיצירה ונפש מעשי’. מי אשר זוכה לחי' ויחידה אז קדושתו וערך זכותו קדושת וזכות עולם האצילות היא, והנשמה שנצטמצמה יותר, אורה מבריאה שנתמעט אורה בצמצומה היותר על צמצום עולם האצילות וכו'. ואל תדמה שלכל אחד יש נפש רוח נח\"י שוות, כי האם לכל צלוחית יש משפך אחד שוה בגדלו, וכשרוצים לשפוך בנוד גדול לא נשתמש באותו משפך שדי לנו בצלוחית קטנה, משפך הגור צד הצר שבו שנכנס בו יכול להיות רחב כמו הצד הרחב של משפך צלוחית קטנה. כן גם האיש המגושם יותר אינו יכול לקבל כל כך אור עליון כמו איש המזוכך יותר, ומה שאצלו הוא בבחי' חי' יחידה, ממעל לגופו שאינן יכולות להכנס בו, אצל המזוכך ממנו הוא נשמה אך רוח או נפש, והרבה ענינים בזה, אבל לך לעת עתה די מה שאמרנו.",
                    "ג. תוצאות דברינו אלה הם, שהאיש הישראלי עצמו וקדושתו ממרום נמשך, ונשתלשל בו ביחידה, חי', נשמה, רוח ונפש והם עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשי', ואף שחי' יחידה שהן אצילות אינן נכנסות בו, מ\"מ שלו הן, לכ\"א כפי מדרגתו, כמו כל מדת משפך לפי מדת צלוחיתו זאת אומרת, שיש לכל אחד חלק עולמות יצירה, בריאה אף אצילות, ואף שאין מבינם ורק למעלה ממנו שרויים, מ\"מ שלו הם וקויהם ונצוצותיהם נמשכות בו, ע\"י הנשמה רוח ונפש אשר בו, ובלעדן גם לנפש רוח ונשמה לא הי' קדושה. לכן איש ישראל הלומד מעניני עולם האצילות בריאה יצירה, רק מחלק העולמות שלו לומד, ואף שגם חלק העולמות שלו אינו מכיר, ואף בעולם האצילות בריאה שהוא מבין אינו עולה ונכנס, אבל כך דרכן של עולמות אלו שנשארות ממעל ממנו. וכשאתה מבין איזה דבר שראית בספר מספרים קדושים מענינים העליונים, השמר והזהר שלא תחשוב שאתה יודע כבר דבר זה מעולם היצירה הבריאה והאצילות, כי רק חלק מחלקך, אשר בעולמות אלו ומן רוח נשמה חי' ויחידה שלך הבנת, ואיש הגדול ממך, הבנתך שהבנת אתה, בעיניו קטנה היא מאד, כי הוא מבין את נרנח\"י שהן אבי\"ע שלו, שהם גדולות הרבה משלך. וכשאתה רואה איזה פשט למשל על הפסוק, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (יחזקאל א') ואתה מבינו, לא יעלה הרהור בלבך שכבר אתה מבין את דברי הנביא שראה ואמר בזה, הס מלהזכיר, כי רק ניצוץ מניצוץ, והארה מן הארה וכו' דהארת ראית ודברי הנביא נצטמצמו ונתגלגלו עד שבאו גם ליחידה חי' נשמה שלך ורק את נשמתך וכו' אתה מבין, שנושאה בקרבה גם הארה מדברי הנביא. ורק באופן כזה תסתכל ותלמד בדברי קדושינו.",
                    "ולהבינך יותר, נמשיל לך משל, יודע אתה שיש בגוף האדם כחות וחושים שונים, חוש הראי' בעינים, שמיעה באזנים, כח ההלוך ברגלים וכד' וכולם מקבלים את חיותם מן הנפש החיונית אשר בו, כי אחר כלות שנות חייו, נשאר הגוף עם כל כליו ואבריו בלא חושיהם ובלא כחותיהם. והאם כל כך הרבה נפשות ישנן באדם, נפש הרואה לעצמה, נפש השומעת לעצמה, נפש ההולכת וכו'. אך נפש אחת היא המחי' את הגוף חיות פשוטה רק שלפי הכלים אשר היא מתלבשת בהם, חוש וכח זה מתגלה בהם, כשחלק ממנה מתלבש בעינים נתגלה חוש הראי' בהם, כשמתלבש באזנים אז כלי האזנים אשר בנינם והכשרותיהם אחרות מבנין והכשרת העינים, את חוש השמיעה מגלות בו, אף אם הי' הכח הזה מתלבש בעינים הי' מתגלה בו חוש הראי', וכן הוא בשאר הכחות כנודע מספה\"ק.",
                    "ובמשל הזה תבין יותר גם את דברינו הנ\"ל, בענין השגות האיש בענינים הגבוהים, כי חוץ מזה מה שענינים אלו כלם קודש, גם הבנת האיש בזה לא הבנה בלבד היא, כמו שמבין בחכמות אחרות כחשבון וחכמת תקופות ומזלות, שחושב בדבר חוץ ממנו בהילוך המזלות למשל, שגם כשמבינם נשארים המזלות חוץ ממנו בשמים ולא במוחו, ובשביל זה יכול לחשוב גם בדברים שאינם נמצאים כלל בעולם, כמו שרוב חכמת החשבון למשל יסודה רק על היכא תמצאות, באם הי' כך וכך איך עלה החשבון, כידוע. אבל הבנה זו הבנת הקודש, ההשגה אשר בקרבו, המשכת אור כל חלקי נשמתו בו בפועל היא, וכל אחד מהחלקים מתגלה בו לפי הכלי מכלי הגוף אשר נתלבש בו. כשמתלבש בכבד ובכל הגוף, נפשו נתגלתה לחיות גופנית פשוטה, אבל לא כבהמה וחי', רק שיהי' גם גופו גוף ישראל קדוש, כמו שאמרנו לעיל שזה גם החלוק מתולדה בין ישראל לשאינו ישראל ובין ישראל לכהן וללוי. כשמתלבש בלב, הרוח נתגלה ובו המדות של קדושה אהבה ויראה וכו', ולא אהבה ויראה סתם לשטותים רק כמו שאמרנו בפרק י' בקונטרס הנ\"ל, שמדות עילאות מתלבשות באיש הישראלי, רק שטמונות ולא נראות בו מטעמים הנ\"ל. וכשמתלבש במוחו כלי יותר זך נתגלה בו היא נשמתו להבין דברי תורה ועבודה. וככל אשר יתוספו חלקי הנשמה להתלבש בו, יוסיף האיש כחותיו אלו, וכשנתוספו החי' ויחידה לשרות עליו, יתוסף ברצון ותשוקה לדברים יותר קדושים, אשר למעלה גם מן השגתו, לא שרק אל הנסתר ישתוקק וסתם להיות צדיק גדול יחפוץ בלא עבודה, רק גם בכל עצמו גם בגופו ורוחו ישתוקק להתקדש יותר בעבודה בפועל, אף במוחו יכסוף להשיג יותר, הן בלימוד התורה פשוט והן בדברי חסידות ועלית הנפש.",
                    "וזה פשט המשנה הנ''ל, כל שחכמתו מרובה ממעשיו וכו' וכל שמעשיו מרובין מחכמתו וכו', גם בדברים העליונים יכולים אנו לעיין וללמוד, ובלבד שלא נחשב ח''ו שהוא לנו רק השגה כשאר השגות לעיין ולדעת בעולמות העליונים אשר חוץ ממנו בלבד, כי אז חכמתו מרובה ממעשיו היא ולא טובה, רק שהשגתו תהי' כנזכר לעיל אצילות בריאה ויצירה חי' יחידה ונשמה, אשר למעלה ממנו, אבל שלו היא, וממילא התלבשות האור העליון תהי' בו ממעל לראשו ועד רגליו, ובכל אבר מגופו ובכל חלק מנשמתו יתוסף אור וקדושה, הגוף יתקדש, הלב יתפעל יותר באהבה ויראה, והמוח במחשבותיו ועיוניו. ואף אם בענינים גבוהים אף בעניני אצילות ובריאה לומד, אין חכמתו מרובה ממעשיו, כיון שאצילות שלו ומשפך שלו הוא, והתפשטותה גם בגופו נמצא בנשמה רוח ונפש.",
                    "וזה בזה תלוי מי שעובד בגופו לקדשו ולזככו בדרכי החסידות, אז כיון שהמשיך תוספות אור בקרבו, גם מוחו יקים ברעיונות יותר עילאות, והי' אם לא ידע איך ללמוד ואיך לחשוב במוחו, ח\"ו אחת משני אלה יעלו לו, או שחסרון תוספת המחשבה גם את עליות גופו יפיל, כי במוחו לא נתן את יתרת הנשמה להתפשט, והרי זה כאילו ח\"ו כרת ראשה של הנשמה היתירה, ונשאר רק בחלק נשמתו הקטנה אשר לו מקודם, או שזיכך עלית גופו, בע\"כ ידיחו את רצוניו ומחשבותיו הנוצצים עתה במוחו, ובאין דרך ישרה להם יתעקלו, ואם יבין איזה דבר מה, תזוח דעתו עליו ויחשוב כי כבר הוא בעולם האצילות, ובכלל לא יכיר את דרכיהם הקדושים והישרים. אבל אם יוסיף ללכת מעלה גם במוחו, אף לגופו יחוס. טעם עריבות הרגשה והתלהבות, הן בהבנת מחשבתו בלבד לא הי' מרגיש עריבות והתלהבות, אבל הלא לא מחשבה גרידא היא, רק ראש הוא מוסיף בזה לרוחו ונפשו אשר בגופו, ומרבה אותם להתפשט בקרבו, והאם גם כל בר בי רב לא ירגיש זאת, אם ילמד איש אשר לא מזרע ישראל הוא את הלכות הפסח, אפית המצות והסדר, רק שכל יבש יראה בו, ולפעמים עוד יתקשה מה הרבו כ\"כ דינים באפית לחם עוני זה, ובסדור שלחן האוכל בליל פסח, וכמה מתפעל אחד מכם בלמדו דינים הללו, כמה חן מוצאים עניני הדינים האלה בעיניו, נחת רוח ושלוה הם מפיחים בו, גם בפיו דומה לו שכבר מרגיש הוא את טעם המצות ובעיניו כאלו רואה את הסדר הסדור לפניו, עם כל עניני ההגדה והחירות של יציאת מצרים. לא דמיון בלבד הוא זה, רק המוח מוסיף לחשוב, בדעתו אשר נתוסף לו תוספות אור עליון שהמשיך בו, והרוח והנפש מתפעלים בתוספת אשר נתוסף להם, עד שגם גופו גם לשונו מתפעלים ומתרגשים בהדגשותיהם. וכן כשמתחילים ללמוד בימי אלול דיני סליחות ותפלות של ר\"ה ויוה\"כ וכו' לא שכל יבש בלבד בו, רק את הדין של ימים אלו כבר מרגיש בלמודו, עד שלפעמים מתעורר מן הדינים הללו שלומד, כמו מאיזה ספר מספרי מוסר.",
                    "כן הוא הדבר וכן תעשה גם אתה, בעיונו ובלימודך בענינים יותר גבוהים תדע, שרק את חלקי אצילות בריאה יצירה שנשתלשלה לך והן ממעל לך, אתה לומד ומבין, ולא שאתה מבין את עולם האצילות וכו' לעצמו. וכשיעזור ד' לך ותעלה יותר ותרצה להבין איזה דבר מזוה\"ק או משאר ספה\"ק אשר לא מצאת את פרושו בספר, תצייר את הדבר בעצמך, וע\"י עצמך רצונך חלקי נשמתך מדותיך והד' עולמות שלך, תנסה להבין את הדבר, כיון שבין כך ובין כך את האורות העולמות והמדות שנשתלשלו לך, אתה מבין.",
                    "וכן תביט בקרבך, אם גם גופך נתעלה ונתעורר ונתקדש על ידי עיונו ולמודך, אז למודך לא ממך והלאה, לא חכמת חוץ המרובה ממעשיך ח\"ו היא, רק אור נמשך לך ממעל לראשך עד כפות רגליך, ואם א\"א להכיר זאת אחר כל למוד ולמוד ואחר כל עבודה ועבודה, תבחין זאת אחר כל חצי שנה, עכ\"פ בכל שנה, ואז אשריך וטוב לך."
                ],
                [
                    "<b>תורה, תפילה ושירה לד'</b>",
                    "א. דוד המלך צוה את שלמה בנו לאמר, דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ונפש חפצה וכו' (דברי הימים א כ״ח:ט׳), גם מעט הידיעה מידיעת ד' ית' אשר יוכל האיש לזכות לה, לא בחקירות ולא בשכלו האנושי בכלל, רק ע\"י העבודה שעובדים אותו ית' יזכה לה אך התורה שאנו לומדים בידיעת המצות בפשטותן, גם בידיעות יותר עילאות והחסידות, שכל כונתנו לדעת אותו ית' המסתתר בה, כמו שאמר הזוה\"ק בהאי ברא שמחפש בגנזי דמלכא, ידועות הן רק מפני שהן עבודה, שכן צונו אלהינו שנעבדהו בעשותנו את המצות באברי גופנו, ונעבדהו גם במוחנו ודעתנו בלמוד התורה ופשטי המצות.",
                    "והנה כבר דברנו במאמר הקודם שאין ידיעת המוח בתורה ועבודה שכל כשאר שכליים ח\"ו רק השתלשלות והמשכת הנשמה במוחו היא. אבל שם דברנו בעיקר מפעולה העילאה מן ההשתלשלות ממרום, איך האויר מצטמצם ומשתלשל ממרום ביחידה חי' וכו'. ועתה רצוננו לדבר יותר מהפעולה אשר באדם, מה נעשה בו, איך הוא ממשיך את האור ואיך הוא מתקשר בו ומגלה אותו. כי אף שדברנו שהנפש הקדושה שבישראל נמשכת לכבד, אך לכל גופו וגם גוף הישראלי מובדל בקדושת חיותו מן האינו ישראל, מכל מקום רואים שכאשר מתגשם האיש הישראלי, נעלמת חיות קדושתו ממנו ונשאר רק כאדם לבדו, וגם אם אינו מתגשם כ\"כ והישראליות נמצאה בו, לא כ\"א שוה בדבר, הצדיקים הגדולים כל גופם הי' קודש גם חושיהם גם חיותם, גם בעיני הבשר ראו אורות נשמות ומלאכים וגם באזניהם שמעו קול ד' ממרום, והאנשים שאינם צדיקים כמוהם, הישראליות שבהם מעטה, והבחי' אדם שבהם יתרה עליהם, ואף שגם בהם חיות כל גופם מנפש הישראלית היא, ואף נפש הבהמיות שלהם שהיא נפש המחי' אותם ג\"כ לא כבכל מדבר הוא, רק תחתית הנשמה ורוח הישראלית שלו היא, מ\"מ הבחי' אדם שבו נראה יותר מפני שסוף כל סוף בני אדם אנחנו ובעוה\"ז אנו נמצאים. והרי זה דומה לשושנה שריחה ערב, אך שריחה אינו חלוק מן כל עצמה וחיותה, ולא נוכל להוציאה מכלל הצומח ולומר, שיש בה ב' דברים, חיות הצמיחה לבד וגם ריח ערב לבד.",
                    "כי רק דבר אחד, חיות זו שריחה ערב נמצא בה, וצמח היא בצמחים רק שצמיחתו אשר בה ריחה ערב. כעין זה היא בחינת ישראל, גם חיות גופו קודש היא ומ\"מ בן אדם הוא, וכמו שטבע גופו לא נשתנה מטבע גופי שאר בני אדם וגם הוא כמוהם אוכל שותה וכו'. רק שאכילתו שתיתו וכל מהותו יותר זכה היא, כמו כן לא נוכל לומר גם בשכלו של הישראלי שהוא מנשמתו שאינו תלוי במאורעות הגוף, ואם יחלש מוחו ח\"ו גם אז בנשמתו יבין וילמד, כיון שסוף כל סוף נשמתו על גופו שוכנת ותלוי, בו, ובחולשת המוח אף שלנשמתו לא יאונה כל רע, מכל מקום התקשרות מוחו בנשמתו נתקלקלה, וזאת היא הבחי' אדם אשר באיש הישראלי. לכן אם רוצים אנו להעלות את האדם הישראלי ולקדשו, לא די לנו מה שדברנו בענין ההשתלשלות הישראלית העילאה לבד, רק צריכים לדבר גם בפעילות האדם אשר בו ובאופני השגתו, למען ידע איך לקחת את רסן הממשלה גם עליהם ולהפעילם בפעולות קדושות, וידריכם ויכריחם לקבל את האורות של נפש רוח נשמה חי' יחידה אצילות בריאה יצירה עשי' אשר משתלשלות אל קרבו.",
                    "את הדברים היותר עילאים שאין חושי הגוף משיגם ולא מודיעים את האדם, יש מהם שמשיג בשכלו. אבל כד תדקדק בדבר תראה, ששכל האדם בתוך אדם לא משיג שום דבר רוחני ולא יראהו, רק משער אותם. ולא רוחנים שלמעלה מן העולם לבד רק גם הרוחנים שנתלבשו בעולם הזה לא יראה אף לא ידע מה המה רק משער אותם, אף הכהות אשר בעולם לא יוכל רק לשער את מציאותם, איך להשתמש בהם ולא יותר.",
                    "כי האם ידע האדם מהו כח אלקטרי, אף שמשמש עמו כרצונו. כח הוא אשר ברא ד' ששיער האדם ומצאו שישנו ולא יותר. ומכש\"כ בענין הנפשות אף שבעולם, שכ\"א יודע שישנה נפש הצומחת שצמצם ועשה ד' והיא מתגלה באלפי מיני הצמח בעולם, וכל מין ברבבות אין מספר אישי צמחים, ונפש החי במיני החי' ובהמה צפור כל כנף וכו'. והאם רואה האיש ויודע בשכלו מה היא נפש זו או זו, אף שיודע בעליל שישנן, בראותו שמן אז ברא ד' את העולם, רק בסוגים ומינים אלו בראם ונמצאים בעולם, וכל איש פרטי מהם שומר את מינו שיתקיים בעולם, ואף הרמש וכל שרץ בסוף הקיץ קודם שימות מטיל את ביציו במקום משומר בארץ או בסדק איזה ענף, למען יתקיים בחורף ובקיץ הבא, וכאשר טמנו אף גרגיר אבק לא ישאר, שוב רמשים ושרצים חדשים יברא מהם. לא ידע ולא יתבונן הרמש והשרץ מכל אשר עשה, אבל נפש מין השרץ והרמש אשר ברא ד' ואשר מתגלה במינים ואישים אלו, היא העושה על ידיהם והדוחה אותם למעשיהם בלי ידיעתם. והאם רואה אדם או יודע מהי הנפש הזאת, רק משער הוא את מציאותה, בראותו את כל המעשים האלה, ואם את הכחות והנפשות אשר בעולם לא תוכשר דעתו להשיג ולראות, איך ידע בדברים רוחנים יותר עליונים ולמעלה מן העולם, וכמה טפשאי הני אינשי, הרוצים בשכלם לחקור ולדעת דברים רוחנים, רק בדעות כוזבות אף אפיקורסיות ואל שאול תחתית ח\"ו יפול ולא יותר. אבל ישנה עוד ידיעה באדם יותר עילאה מעט, הבאה לו בהרגשה בהתרוממות ומעט התגלות נפשו.",
                    "הנה אנו בנמיכיותינו ובדורנו הנמוך, אין לנו רשות לדבר אף לחשוב בעניני הנבואה, אשר למעלה הרבה הרבה מהשגתנו, אבל הלא כבר דברנו שפשט הגמרא ישראל בני נביאים הן, שעצמותנו וחיות הקדושה אשר בנו ניצוץ נביאיות היא, ובניצוץ הנביאיות הזה הרשות לנו לדבר. הגמרא אומרת חכם עדיף מנביא (ב\"ב י\"ב ע\"א), ובתיקוני זוהר הק' (תיקון ל') איתא שמדרגת יניקת החכם למעלה ממדרגת יניקת הנביא היא, וזהו רק בענין מדרגת היניקה במרום, בצדיקים אשר לפנים, שהחכמה שלהם נשתלשלה מספירת החכמה הבינה והדעת, מאצילות בריאה שבמרום, אבל אנחנו שיכול להיות שאף החכמה אשר בנו מבחי' העשי' וספירה התחתונה מלכות של מרום היא, כמו שדברנו במאמר א'. במשל שמשפך צלוחית קטנה הצד הרחב שבו שממעל לה, צד הקצר של משפך גדול של נאד היא, א\"א לנו לדעת בשכלנו וחכמת מוחנו גם מה שמשיגים אנו בעצמנו לפעמים ברוח הלב והתרוממות הנפש שלנו.",
                    "כלומר, הצדיקים אשר מלפנים, שקדושתם ואורם ששרה עליהם ובהם, הי' הרבה קדושה והרבה אור, עד שחלק האדם והאנכיות שלהם נתמעט אף נתבטל, לכן גם דעתם לא דעת אנכיות של האדם היתה, רק השראה ממרום חכמה של בחי' נבואה, כמו שנראה שם בגמרא, שמביאה ראי' על שגם אחר החורבן לא נטלה הנבואה מן החכמים, מזה דאמר גברא רבא מילתא ומתאמר משמי' דגברא רבא אחרינא כוותי', או ומתאמרא הלכה למשה מסיני כוותי', שנראה שלא על חכמה פשוטה של שכל אנושי, דק על חכמה שהיא מין נבואה אמרו, שהנבואה לא בטלה מהם ועדיף מנביא<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\"> ואגב נבין בזה, שהתדע שאומרת הגמרא שם, דאמר גברא רבא מילתא וכו' היא רק ראי' שגם בחכמים ישנה נבואה כזו, ומה הסברא בשכל שעוד עדיף מנביא, אבל לפי דברינו אלו, כיון שהביאו ראי' שחכמת החכמים לא שכל אנושי הי' רק מץ השראה נביאית ממרום, א\"כ כבד גדולה היא במדרגתה ממדרגת הנביא כדברי זוה\"ק שמדרגת יניקת החכמים מחכמה עילאה, ושל הנביאים מנצח והוד.</i>, והיו משיגים בדעתם דברים עליונים ע\"י השראת יחידה חי' ונשמה שלהם, וגם דברי השכל שלהם קדושים, וחכמה שברוח הקודש הם, וכשלומדים אנו את דברי קדשם, ובפרט בענינים שלמעלה מעוה\"ז, לא בדברי שכל אנו הוגים ולא דברי חכמה אנושית אנו לומדים ורוצים לדעת בהם את הדברים הרוחנים, רק בחכמה הנבואית שלהם, וברוח הקודש ועבודת הקודש שלהם אנו הוגים ועובדים. אבל לא די מה שדבריהם לבד חכמה נבואית היא וממרום ידברו, כי תלוי הדבר גם בנו, איזה כח אנו מפעילים ומשקיעים בעבודה ובלמוד דברים רוחניים, ועלינו ודעתנו בכלל נאמר הראשונים חרשו וזרעו ואנו אין לנו פה לאכל (שקלים י\"ג ב') כי כיון שהאור נתמעט בנו וצד האדם עם האנוכיות יתר בנו, קשה לנו בכלל להבין בשכל שלנו דברים רוחנים, כי כשאנו מעיינים אז עם האנכיות שלנו מעיינים לאמור, אני מעיין, היינו האני והאנכי הגופני, ושוב שכל אנושי הוא, לכן מבין יותר את האנושיות ואת הלבוש שבדברי קדשם ויכול להיות איש שאף דברי קבלה לומד כל ימיו, ומ\"מ יודע הוא רק את עמידת העולמות והספירות זה לזה, למשל שחסד קודם גבורה, ותפארת מכריעה בין חסד וגבורה וכדומה, מפני שסדר עמידתם גם שכל אנושי יכול להשיג, ואם ירצה לדעת מה הוא העולם זה וזה, וספירה זו וזו, ימשיל לעצמו במשל מעולם הזה שחושיו ושכלו תופסים, ומסיים, כעין זה הוא במרום ברוחניות, אבל מהו, הכעין זה, ומהו הנמשל לא ידע ולא ירגיש. ולמה\"ד לסומא שלא ראה המאורות מימיו והמשיל לעצמו את מראה השמש, שעגול ככדור וחם כפי תנור פתוח, וכעין זה באופן יותר טוב ויותר יפה היא השמש. והאם זאת ידיעה היא אם אין לו עינים ר\"ל במה לראות. ואף שדרך החסידות של תלמידי הבעש\"ט ז\"ל היא להמשיך דברים עליונים אל נפש רוח נשמח חי' ויחידה של האדם, ולהבינו בו ובהם דברים עליונים, כמו שנדבר אי\"ה מזה עוד בסוף מאמר זה, גם בזה רק את החיצוניות ואת המשל ולא את הנמשל יבין אם רק בשכלו לבד יהגה. מה שאין כן בשעה שהנפש והרוח מתעוררים לפעמים בו, מתרוממים ומתגלים מעט, ובערך זה האנכיות וצד האדם מתבטל בו, אז אפשר לו להרגיש מעט בהרגשה בלתי אנכית אנושית. ומן התעוררות הנפש והרוח והתגלותם מופיע גם לדעתו שידע מעט גם את פנימיות דברי קדשם ועניני הרוחניות לא בהשגה זו וזו כמו שיודע בפלפולי שכל אנושי שלו, או בראי' זו וסברא זו, כי באופני ידיעה כזו יכול לדעת רק את הלבוש ושכל אנושי, אך בהרגשה ובידיעה בלתי אנושית יודע הוא מעט גם מהו מבעד לשכל האנושי ולפנים מן הלבוש. גם על זיהרת עולם זה וספירה זו זעיר שם זעיר שם מציץ, והבן.",
                    "ובכלל כן הוא אך בכל עניני עבודה, יותר יקל לאיש לעורר את עצמו כשיתחיל לעורר את הנפש והרוח, מאשר יתחיל לעורר את נשמתו בדבר שכל. אנו אומרים בדיוק בשכל, שבו קשה לעורר עצמו ולא בדמיון ומחשבה<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\"> אין לטעות ולומר שהמחשבה שאמרנו בזה שעולה מן הרוח ונפש, בחי' בינה שבאדם היא, כי הבינה התרחבות החכמה והבנתה, ורק אח דברי חכמה מרחבת, והמחשבה כאן דברים אף שאינם דברי חכמה חושבת. מין דמיון היא המחשבה של האדם שאנו מדברים עתה ממנה, דברי צורה שיכול לצייר בדמיון כגון צורח בית איש וכו' רואה בדמיון, והדברים שאינם בני צורה כגון אם להטיב לזה, והדיבורים שדיבר חברו וכו' חושבם ואף בחלומו כשע\"פ רוב חכמתו נחה וישנה ומ\"מ המחשבה ודמיון פועלים בו, וכפי שאיתא בספר בונה ירושלים מהרב ז\"ל מאמר א'. שהיא מלכות שבתבונה, ששורשי המדות נתגלו כבר והוא חושב מהן לאהב או לשנא וכו'. וע\"פ רוב כפי מדוחיו של האדם כן חלומותיו ובפרט החלומות שהן מהרהורי הלב, וכשאין לו התעוררות שום מרה בימים אלו, אז גם חלומותיו קלושים או נעדרים לגמרי המדות מעוררות אח המחשבה, והמחשבה מעוררת אח המדות בשורשן עד הנפש, וככל שמרבה לחשוב מאוהבו או שונאו מטובותיהם ורעותיהם שעשו לו, יותר מתעורר עליהם.</i>, כי דמיון ומחשבה עולה לפעמים מן הרוח והנפש, מחמדות ורצונות אף חושים, ובהם לא יקשה כ\"כ להתעורר כמו בשכלו וחכמתו שע\"פ רוב, חוץ מהצדיקים הגדולים שנפשם ונשמתם גלויות תמיד ועומדות הכן להתקרב ולהתדבק בד' ומתעוררים מכל דבר שהוא, אצל כל אדם אף כשיעיין בדברים עליונים אף בקבלה וחסידות ורואה בשכלו את גדלות ד' ורב ההשתלשלות עד עולם העשי'. והוא ית' נמצא בהם ומרומם עליהם, מתלבש בהם ומובדל מהם, אז בשעה זו שמעיין בשכלו ופועל בחכמתו להוסיף חכמה אף שמתפעל מ\"מ קשה שיתעורר אפילו באהבה ויראה בהתגלות לבו כמי שעומד לפני המלך, ורק אח\"כ כשפוסק מלעיין, ומרחיב את תבונתו, כל עוד שמוסיף להוריד אותה לדעת שהיא התקשרות הבינה במדות יכול יותר להתעורר באהבה ויראה, וגם אז לא דבר קל הוא לאיש פשוט להתעורר בחכמתו בינתו ודעתו ביראה ואהבה בלתי אנושית התגלותי והתלהבות של נפש גלוי' ומרוממה, אם אינו מוסיף להתעורר אחר זה גם בעניני הרוח והנפש בפועל כתפלה שהיא עבודה שבלב וכדומה.",
                    "הענין הזה שקל יותר לאדם להתעורר ברוחו ונפשו מאשר בחכמתו, מובן מעט בזה שדברנו לעיל בקונטרס פרק י' שיוצא משם, שהמדות נבדלות בזה מן החכמה והכח, שהחכמה והכח מתעוררות באיש גם מעצמם, והמדות רק ע\"י זולתו. זאת אומרת, שהחכמה האנושית באיש עומדת יותר תחת רשות האנכיות שלו מאשר המדות, וכן רואים שלפעמים האיש מתעורר באהבה יראה ורחמנות אף נגד רצונו, שלא רצה מעצמו לאהב ולרחם ורק בריות זולתו עוררוהו ולא נכריחהו כן בחכמתו, שירצה לעיין בתורה וחכמה אם אינו רוצה מעצמו. וכיון שהחכמה יותר משועבדת לצד האדם ולאנכיות שלו, לכן קשה יותר שתתגלה בה ההשראה, ואף שיש בה המשכת הנשמה ממרום, יותר צד האדם המושל עלי' ומכסה אותה ניכר בה, והרוח והנפש כיון שאינם כל כך תחת אנכיות האדם, יותר קל שיתעוררו בהשראה והלא ראי' ברורה לנו ממעשה דהלל שאמר, ישראל אם אינן נביאים הן בני נביאים הן למחר וכו', ולא אמר שישאלו אותם ויאמרו להם ע\"י הבחי' בני נביאים שבהם, מפני שגם הם בדעתם לא ידעו, כי בעשייתם ורוחם קל יותר שיתלבש רוח בני הנביאים מאשר בידיעתם וחכמתם.",
                    "ב. וכיון שרוצים אנו לדבר עתה מעט בעניני התעוררות הרוח והנפש לא בשכל, לא נוכל לבאר את דברינו בשכל וסברא כ\"כ, רק לקחת דברים מן העובדות. כי האם יכולים לבאר עובדא זו למשל בשכל, יש שהאיש נפשו פזורה, ומחשבותיו נפרדות וקטנות בלא קשר אחד קשר עליון, רוצה הוא לעורר ולהגבי' את נפשו ולאחד את מחשבותיו אל אחד וקשה לו, ובא אל ההקפות בשמ\"ע ושמח\"ת ורוקד הרבה בכל כחו ורפא לו. אילו לא הי' רוקד הי' נשאר בחולשת נפשו גם אך אחר ההקפות כמקדם, וכשרקד אך אם לא הי' לו כל כך מוחין דגדלות ורק כונה אחת פשוטה היתה לו, לאמור הנה התורה של ד' שאנו שופכים את דמינו עלי' תמיד, אשמח וארקד באלהי שלי ובתורת נפשי וחיי, ואז כבר הרגיש בעצמו שכמו שמנערין את הבגד מן החול והאבק, שהחול והאבק נופל והבגד מתגהץ, כן גם הוא, החולניות ברקידותיו נפלה, ונפשו נזדככה ועלתה, ופנימיותו ומחשבותיו וכו' כעצם השמים בטהרו. ומה פעלה בזה פעולת הגוף ברקידותיו גם על נפשו גם על מחשבותיו, לא דבר שכל הוא וא\"א לבארו בסברא רק עובדא היא שפעולות גופניות מעוררות את נפש האדם, מחזקים ומעט מגלים אותה.",
                    "או האם יכול מי להבין ולהשכיל מה זאת, שלפעמים כשרוצה האיש להתפלל בהתעוררות הלב והנפש ולא יכול כי אטומים הם, ומתחיל להתפלל בקול, כמו שאיתא בסה\"ק מזה, לא להגביה קולו בתפלתו לבד, רק כמי שרוצה לגול בחוזק את האבן ממקור לבו ונפשו, ומכוון את הדברים אשר הוא מדבר בתפלתו כמו שהם בעצם לא את פירושם בלבד, היינו כשאומר הודו לד' קראו בשמו לא פירוש כל מלה ותרגומה לבד הוא מכוון, רק כאילו עומד הוא עתה נגד כל העולם פנים מול פנים ובקול קורא הוא להם ומכריז הודו לד', האם ישנים אתם, קראו בשמו וכו'. ואילו הי' מכוון את הדברים הללו כלבו בלבד או אמרם בלחש לא הי' מועיל לו, וכשקראם בקול הקיץ את נפשו מעט, עוררה והלהיבה לתפלה טובה. ובמה יפה כחו של הקול לעורר את נפשו יותר מכח חכמתו שלא עורר אותה, כל הדברים הללו של הנפש והרוח למטה ולמעלה מן השכל האנושי הם למטה מפני שהם מהרוח והנפש, והשכל מהנשמה היא, ולמעלה, מפני שכח בהם לגלות מעט את הנפש יותר מכח חכמתו.",
                    "כך הוא הדבר, אנו במצבנו ובדורנו, לא מבעיא שבשכלנו שכל אנושי א\"א לנו לחקור ולדעת מהות שום דבר רוחני, אלא אף לעורר את עצמנו ולגלות מעט מפנימיות נפשנו מחוץ למכסה גופנו, יכולים בדברים האוחזים את הרוח ואת הנפש יותר מאשר בדברי עיון. אין כונתנו שבעבודת הגוף ובעשיתו לבדו את המצות גם בלא מחשבה וכונה, יכול הוא כבר לעורר את נפשו ולגלותה, רק כשעבודתו היא עם מחשבה כי גם בשתי עובדות הנ\"ל, אם הי' מרקד לבד לא הי' עושה ולא כלום, רק כשגם חשב במחשבה חזקה מן ד' ותורתו כנ\"ל ובה שמח ורקד עורר את רוחו ונפשו, וכן בתפלתו, בצעקה לבדה לא הי' מתעורר רק כשגם דאג מקודם על אוטם לבו והתרחקותו מד', וחשב במחשבה חזקה איך הוא עומד עתה לפני ד', אז תפלתו בקול עוררתו. א\"א לעשי' שתפעל בלא מחשבה, ולמחשבה בלא עשיות המתאימות לה, אבל רק המחשבה החזקה יכולה לעזור לעשי' בעת העבודה והתפלה ולא העיון בשכל, ואין עומדים להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה. ועיין באגרת השלוחה בסידור הרב זצ\"ל שבפרטיות כונות התפלה אף מי שיודע לכוון ג\"כ לא כל אחד יכוון אותן, בשעת התפלה יכוון רק את תמצית הענינים, ואת פרטיהם ילמד בשעות הלימוד, חוץ מכונת ק\"ש שצריך לכוון ע\"ש, כי המחשבה הרחבה שיחשב בחוזק מד' ית' ושהוא מלא כל הארץ כבודו עם פה\"מ העיקר בזה וכבר דברנו לעיל איך שהמחשבה ג\"כ מן הרוח והנפש היא, ואחת היא עם עשיותיו ובהן הנפש והרוח מתגלים ולא הם בלבד רק גם הנשמה מתעוררת ע\"י ולמה לנו להתחכך בזה הרבה והלא רואים בפרדס שער י' פ\"א (הנ\"ל בשיח) איך גם החוש יכול לעורר את האיש עד נשמתו וכו' כי אומר הוא בקדשו שראית הנפש על גוון לבן או שחור מעוררת את הרוח והרוח את הנשמה וכו'. וזהו מטעם הנ\"ל מפני שבחי' הישראלית מצטמצמת גם לבחי' האדם שבו, ובהתעורר חלק האדם גם חלקי נפשו רוחו נשמתו וכו' מתעוררים לכן בכל דברי הנפש והרוח צריכים לדעת את הכלל הזה, האיש מדורנו ובפרט איש המתחיל בעבודה כשרוצה לגלות את נפשו ורוחו, אז בחלק האדם שבו יתבונן ובו יאחז לעורר, כמו במשל השושנה הנ\"ל עם ריחה הערב, כי האם מי שרוצה להבין את תוכנה לא יצטרך לעסוק בחלק הצמח שבה, ורק אז יוכל להגיע ולהבין גם את תוכן ריחה הערב.",
                    "לא שאומרים בזה שיכול האדם להתקדש ולהתעורר אף אם לא ישעבד את חכמתו ובינתו בקדושה ובתורה, הס מלהזכיר, רק כשבא להתעורר אז איש פשוט לא יוכל להתעורר עם העיון, אנו אומרים, אבל בכלל אדרבה מוכרח הוא להיות שקוע כלו בתורה ובקדושה. וככל שירבה להעביד את עצמו, לא חלקים ממנו בלבד רק בכלו, בגופו ונפשו בעשיותו, במדות שברוחו ובמחשבתו, ובדעתו בשכל ועיון ישקיע א\"ע בתורה וקדושה, תרב רוחניות ספירות ועולמות העליונים להתגלות בו, מתחילה ביראה ואהבה סתמית כמי שעומד לפני המלך, כמו שדברנו לעיל בקונטרס ואחר כך ביראה ואהבה גם בהתלהבות, כי כיון שנתרבה אור קדושת ד' עליו אז אף שאיהו לא חזי מזלי' חזי שעומד הוא יותר קרוב לד', ומתלהב ברוח בוער באהבה וביראה ומתבייש מלפני עיני ד' המביטות בו וחודרות בכל גופו ונפשו, ויש פעמים שמשתוקק לד' כ\"כ, עד שמרגיש בפועל כאב הלב מגודל תשוקתו לד' עתה. וישנם זמנים שכל כך מוסיף רוח בני הנביאים לשרות עליו עד שגם ניצוץ מתפארת עליון מופיע עליו ונשמתו מצצת בזוהר יופי עליון ובהארה מן ההדור נאה זיו העולם. בדעתו לא ידע מה אצלו, רק מרגיש הוא התרגשות נפשו פנימה, התבטלות ועונג, ערבות ושמחה הבאה אליו ממרום ומושכתו למרום, עד שמוכרח הוא לאמר שירות ותשבחות לו יתברך. א\"א לבאר את הדבר בשכל מפני שאינו דבר שכל כמו שאמרנו, אבל בקצת משל נאחז, הילד כשמתעוררת אהבתו לאביו ביתר שאת ואי אפשר לו להכיל בקרבו אהבה רבה כזו רץ אליו ונושקו, ועוד לא נתקררה דעתו ומתרפק עליו ואומר אבי יקר, אבי מתוק, אבי חכם וכו'. לא שבא עתה לספר את גדלות אביו לזולתו, ולמה זה מייקר את אביו ומדמהו לטעם נופת מתוק. התלהבות נפשו שהתעוררה בו מאהבת וקרבת רוחו של אביו עד בלתי נשוא, מוכרח הוא עתה להוריק, ומוריקה במחשבות ודבורים טובים שיודעת נפשו מהם, כמתיקת הנופת ודומיהם.",
                    "וזה החילוק בין השבחים שאסור להוסיף על אלו שאמרם משה רבנו ואנכה\"ג תקנוהו בתפלה, ובין השירות ותשבחות שמוסיפים בנשמת באנעים זמירות, שיר היחוד וכדומה. לספר רק את גדלות ד' אסור לנו להוסיף, כמו שמדויק בדברי ר' חנינא (ברכות ל\"ג ב') שאמר לו סיימתינהו לכלהו שבחי דמרך, כי הכיר בו שרק את שבחי ד' הוא בא לספר ואסור. אבל השבחים והשירות ששרים מגודל התלהבות ותשוקת נפשנו אליו, מוסיפים ואומרים. ובראשית אנעים זמירות אנו מקדימים אנעים זמירות וכו' כי אליך נפשי תערוג, נפשי חמדה וכו' הומה לבי אל דודיך, ע\"כ (בשביל זה) אדבר בך נכבדות וכו', לא לתאר ולטייב את שבחי ד' באנו, רק לגלות את הנצוץ שהתלהב בנו, ולא סיפור לבד הוא שמספרים עתה, ולא את התוכן לבד שיש במשמעות הדבורים והתיבות אנו מספרים, נשמה יתירה חופפת על הדבורים הללו, לספר את המעשה הי' די בשתים ושלש תיבות, אבל כדי להוציא את רזה העליון אשר למעלה מן התיבות והדיבורים מוכרחים להוסיף דבורים. המספר משבחי ד' וגדלותו, דומה למי שמספר שיש אור גדול שמאיר במקום פלוני רחוק, והאומר שירה משבחי וגדלות ד' דומה, למי שמביא את הנר מהתם להכא, ראי' יתירה של בחי' בני נביאים שבנו התעוררה בו, ובשירתו וברוחו מגלה הוא קצת ממנה ועל הפסוק (שמואל א' י' י') והנה חבל נביאים לקראתו, ותצלח עליו רוח אלהים ויתנבא בתוכם, מתרגם התרגום ושרת עלוהי רוח נביאה מן קדם ד' ושבח ביניהון, רוח בני הנביאים התעורר בו ועמו הסתכל וראה ניצוץ מן ההדור נאה ונפשו סוערת מן הראי' עד בלתי נשוא ומדברה ומוציאה בדבורים אלו, ובשבחים ותוארים אלו. לא שזהו כל ענין הנבואה, רק כנ\"ל מן רוח של בני הנביאים שבכל ישראל אנו מדברים עתה.",
                    "יש שאיש ישראל מתעורר לומר שירה בלי שום סיבה וטעם, רק מפני שנתלהבה נפשו עתה, כמו שמתלהבת גם לשאר עניני העבודות, ובפרט בשבתות וימים טובים שקדושה יתירה שורה עליו והוא גם בשמחה, שהיא אחת תנאי השירה. ויש שאומר אחר הנס שחוץ מה שחייב להודות, נפשו בעצמה דוחה אותו להלל ולשבח לד', לא בעבור הנס בלבד כמו שמודים גם לאדון בו\"ד על נדבתו, רק כיון שע\"י הנס נתקשר יותר באמונה ואהבה ושמחה לד', הרוח והנשמה היתרה שנתוסף עליו ומתנוצץ מעט בהארת יופי והדר עליון, מוכרח הוא לגלות עתה בדברי שבח לד'. וכמו שאומר המדרש רבה (בשלח כ\"ג) על שירת הים, ובזכות האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה, לא מעשה בלבד סיפרו בזה ח\"ו, רק רוח הקודש הוצרכו לזה שיוכלו לומר שירה עוד זאת, הישועה שד' מושיע את ישראל, ג\"כ השפעת אור וקדושה היא ונשתלשלה בו בכל כליו וצרכיו אף הגופנים, עד שגם רצונו וצרכיו בעניני פרנסה וכדומה נתמלאו, כמו שדברנו שקדושת הישראלית גם לבחי' אדם שבו משתלשלת, וכמו שאיתא בקדושת לוי, שהישועה הבאה ממרום בחי' היולי היא בלא צורה, ובעוה\"ז מתלבשת בצורתה כפי צרכיו, וכיון שבישועתו אור ממרום נתוסף לו, שירה לד' מפעמת בקרבו.",
                    "הנביאים והצדיקים אשר מלפנים, שראיתם אשר ראו באור יקרת ד' והדר גאונו היתה ראי' מפורשת, מפני שאור רב הי' שורה עליהם והתגלות רבה נתגלתה להם, יכלו לאמור שירה חדשה ולבאר בהן ברוח הקודש שחופף על דבריהם, את אשר ראו, ושבחו את הדר גאונו והללו את תפארת יקר גדלותו, זה אלי ואנוהו, מי שרואה איזה מדרגה של קדושה בראי' ברורה עד שיכול לאמור זה, ויודע מה הוא רואה אז ואנוהו, יכול לפארהו ולשבחהו בשירה חדשה. לא כן אנחנו בדורנו הנמוך שראיתנו כל כך מעטה, שהיא רק הרגשה והתלהבות תשוקה ועונג, שא\"א לנו לבאר ולומר כזה וכזה ראיתי, ובפרט בחו\"ל שגם קדושת א\"י הגורמת תוספת ראי' ושירה חסרה לנו, אי אפשר לנו לומר שירה חדשה מהשירות אשר לפנים, שירות של רוה\"ק ונבואה, ורק בדברי שירות קדושינו הראשונים אנו יכולים לשיר לפניו ית', ובדברי שירתם המלאים כל מראות אלהים אשר יחזה האיש הישראלי, אנו מעוררים את ראית נפשנו ראית בני הנביאים, ובהם ראיתנו וניצוץ בני הנביאים שבנו מתגלה ומתלבש, ואם כי הדיבורים והתיבות אין אנו מחדשים באמרנו שירה, מ\"מ חדשות אנו נותנים בהם, אור נשמה וראי' חדשה שהרגישה נפשנו בהתלהבותה נותנים בה. משל לאיש קצר ראי' שעומד מרחוק ורואה ואינו יודע להבחין מהו רואה, דבר לבן וסביבו ירוק ושחור וכו' ובא אליו איש בראי' חזקה ואומר לו, זה הלבן הלא ארמון המלך הוא והירוק אשר סביבו גנת ביתן המלך, ואז גם בעל קצר הראי' מחפז ואומר כן כן, עתה כבר רואה אני מה יפת הארמון והגן, והשחור סביבם זהו המון שרי המלך, וכמדומני שמביניהם גם הוד מלכותו מתנוצץ, ומתלהב ומתפעל מן תפארת המלכות ומפחד מן גאונו. וזהו רק אם קצר הראי' עכ\"פ מעט הוא רואה רק שאינו יכול להבחין ולומר כזה וכזה ראיתי, אבל אם מאומה לא יראה או את עיניו לגמרי יסגור, מה יועילו לו דברי בעל חזק הראי'.",
                    "רק מי שאומר שירה באופן זה שירתו שירה לד' היא, ואם לאו רק מספר הוא דברים שאמר הנביא לפני אלפי שנים, שכבר יודעים כלם מהם.",
                    "ג. ואף חג הפסח שבו עיקר השירה, בליל פסח שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח וכדאיתא בזוה\"ק (רע\"מ פ' בא) שהקב\"ה עם כל הפמליא דילי', באים לשמוע את שירת ישראל בשבחי ד' בליל זה, וכן הימים האחרונים של פסח בשירת הים, ומכל מקום אם גם את נפשו ורוחו לא יעורר בשירה שמחה וניצוץ בני הנביאים שבו, לא ידע מהו ליל פסח ומה המצוה כ\"כ לספר ביצי\"ם ולהרבות בו כל כך, כשדי בשתים ושלש תיבות, ומה היא האכילה אשר באמצע וההגדה מלפני, והגדה מאחרי'. ולמה עוד מקדימים את ההלל במעריב כשאומרים אותו על הסדר.",
                    "אבל איש ישראלי, שגם בכל השנה יש לו זמנים שנפשו מתעוררת מתעלה ומסתכלת, והוא את מאורעות נפשו מרגיש אבל בשכלו לא ידע מה הרגיש, ואחר ששב מן עלייתו ונח מן התלהבותו, לא ישיג בדעתו מהו מהות המראה אשר ראה ירא והתענג כ\"כ ממנו, כי יכולה ורגילה נפשו להתעלות ולהעלות גם אותו למעלה ממצבו ולהביט למעלה ממכסה העולם.",
                    "אז בהתקרב ימי הפסח, ימים שאינם בסוד ימות העולם הזה, בהתקרב ימים שהם של אורה, של שמחה ושירת גן עדן, כנשמה במרום גם נפשו עתה אל הג\"ע שואפת ואל הפסח משתוקקת. יום ויום הוא מתקרב, גופו כבר מבין בפועל את צרכי וכשרות החג ונפשו כבר מתחממת כנגד אורו המופיע מרחוק, וכבר הגיע אל בדיקת חמץ דריכה ראשונה על מפתן החג קדושינו ז\"ל אמרו שחג הפסח הוא בחי' אהבה, ואיש בלב אטום ישב ויחקור למצא טעם וסברא למה דוקא אהבה, אבל הוא אינו צריך לחקור ולבקש רמזים, בעליל מרגיש הוא בלבו את כל מצוות הפסח זהירותיו ודקדוקיו לא בלבד כמלך שגוזר על עבדיו, רק גם כאב החובק את בנו הקטן, ומתוך חביבות ומתוך דברי אהבה ושידול אומר לו עשה נא זאת וזאת, והבן בכל כח רץ, עושה ומביט על אביו ואין דעתו מתקררת בעשיותיו מן אהבה ויראת הכבוד, ומוסיף בעצמו דכרים במצות אביו, שמח עושה ומוסיף אהבה בכל הכנות הפסח מוסיף חומרות ודקדוקי דינים מהרגשת נפשו את אהבת אבי׳ שבשמים ואת עיני החמלה המביטות עליו ועל כל מעשיו גם במקום שמכניסין גם במקום שאין מכניסין בו חמץ, בכלם הוא בודק ומחפש, רוצה הוא להכניס גם כלו לחורים ולסדקים, קופץ הוא על התנור, מכניע ודוחק עצמו אל מתחת המטה, כי הלב עורג ודעתו אינה מתקררת ומעתה כמעט קשה לו כבר לדבר דברים שאינם מעניני הפסח, להכין על הפסח, להגעיל הכלים, לקנות מה על פסח וכו', זהו כל דבוריו ומחשבותיו ובכלן כבר שקוע הוא בפסח, ומוסיף עתה ללמוד דיני פסח עניניו, רמזיו, רמזי הסדר וכו׳ וממהר לשכב ולקום לשרוף החמץ ועל כלם לאפות מצות מצוה יש לו כבר מצה בביתו אף של שמורה, אבל בזמן שביהמ״ק הי׳ קיים ובפלטרין המלך דרנו באנו בשעה זו אל היכל קדשו והקרבנו לו קרבן, את הוד קדושת אבינו מלכנו עין בעין ראינו, ויחד עם חבצלת השרון כנסת ישראל במרום שירה שרנו, והלל אל מלך הכבוד זמרנו ועתה הכל נלקח מאתנו אבל אבינו מאז גם עתה לנו, את אהבתו ואת יראתו, מן האש ומן החרב הצלנו ובלבנו טמנו, את ההלל כמו מלפנים, גם עתה לפניו נשיר, לא אבלות ולא עצבות מתעוררת עתה, רק געגועים אל ראית הוד קדושתו ואל משכן כבודו מאז מתעוררים בנו, הנפש מתגברת ואת כל המחיצות שוברת, הבדל המקום לא יעצרוה, מרחק הזמן לא יפריעהו אין גשם ולא גבול לה, ויחד עם יוצאי מצרים מלפנים ועם מקריבי הפסח במקדש, אנו עובדים עתה את עבודת קדושנו, גופנו את המצות אופה ונשמתנו עורגת כוספת ואת ההלל שרה.",
                    "כן הוא הדבר, רק מי שגם בכל השנה מתעורר ונפשו קמה ועולה מעט, מרגיש את הפסח מהו אבל בכל השנה יש זמנים שלבו של האיש נופל בקרבו, במה אני ישראל, ואף ששומר אני את התורה, אבל מי יערבני שתורתי מתקבלת במרום, ומי יבטיחני שאני עכ״פ מקטני הקטנים של אותו ישראל, שהתנה הקב״ה עמנו והייתם לי סגולה ממלכת כהנים גוי קדוש הן מרגיש אני לפעמים התעוררות ואור של קדושה, אבל האם בטוח אני כבר בזה, האם לבלעם להבדיל לא נתגלו נבואות יותר גדולות לעת הצורך, ומי יודע איזה צורך הוא בשעה שמעוררים אותי ממרום. אפשר ח\"ו עומד אני בשעה זו לשקוע לגמרי בטיט היון, ולבלתי ידח ממנו נדח בא מלאך ויאחזני בציצת ראשי ומעלני, ונפשי מרגשת אז מעט מאור העליון. ואם בבלעם לעבירות ח\"ו אינו נופל אח\"כ, אבל מ\"מ הלא נופל אני ואור נפשי היתירה נעדר ממני, ובמה יודע איפה שכלן גם ירידותי עבודה הן, מיני עליות וירידות קטנות וגדלות העובד הן, ולא ח\"ו להיפך שגם עליותי רק מיני הצלה הן, הצלה מלשקע ח\"ו לגמרי.",
                    "זהו רק בכל השנה, אבל בימי הפסח יודע הוא כבר בקרבו כי ישראל הוא. לא די לו הלל אחד שאמר ובשירה אחת לא שקטה נפשו הסוערת, הימים ימי קדם הם, הגן עדן ירד לו לעוה\"ז והוא יושב בו, וכלו נהפך לאיש אחר עכ\"פ לעקבי לאיש ישראל אמיתי הגיע, לא זהו המוח ולא זהו הלב של כל השנה, ליל פסח כבר בא והוא נעשה להר בוער, האש מתפרץ וא\"א לו להתאפק עד הסדר, ומוכרח תיכף במעריב לאמר הלל. וכמה חזק הוא הגוף שעומד על עמדו בשעה שהלב והנשמה כל כך מרקדים ומפזזים, הומים ורועשים בשירה לד'. וכשמסיים את ההלל ואומר נוכח ד' כי לך טוב להודות ולשמך נאה לזמר, כמעט נמס לבו בקרבו, רבש\"ע זהו באמת הטוב האמיתי הטוב שבכל העולמות העליונים והתחתונים להודות לך ולזמר לשמך, ויושב על הסדר, מקדשי' ואומר ההגדה ועורך השלחן, הסעודה אשר מעין סעודת עוה\"ב. גם אברי הגוף עוזבים כבר את גופם והחושים את חושיהם וכלם משתחוים ומתבטלים לד' שכ\"כ התקרב אלינו עתה, אף השלחן הנרות והכתלים כלנו יחד נעשים חטיבה אחת וכלנו כורעים, בוכים, שמחים ומהללים להודו ותפארתו ית'. מעין עוה\"ב נעשה בהם, יעלוז שדי וכל אשר בו אז ירננו כל עצי יער, כלם נשמות טהורות וכלם יחד עובדים ומשבחים להוד קדושתו אשר נתגלה לעיניהם. וכמה גדול האיש הישראלי, שממשיך הלילה הזה לכל השנה ותמיד שקוע הוא בטהרה, קדושה, וצחצוח עליון כזה.",
                    "ואף אז בפסח, שהזמן גורם להסתכלות בהוד עליון יותר מבכל השנה, מ\"מ קשה לו לאדם לבאר אחר הפסח מה ראתה נפשו, ומה הרגיש גם בגופו, לכל היותר יכול הוא רק להבחין בין התעוררות נפשו התלהבותה והרגשתה בראש השנה ויוה\"כ לבין התעוררותה והתלהבותה והרגשתה בליל הפסח, שאז בר\"ה ויוה\"כ גם האור גם השמחה כלם ביראה אימה ופחד היו, ובפסח גם היראה באהבה היא. בר\"ה ויוה\"כ צורת כל ההרגשות והתלהבויות הנפש היתה יראה, ובפסח הוד ויקר מלכותא עילאה. ויותר מזה קשה לו כבר לבאר, מפני שמעטה היא ראייתו, לכן קשה שיאמר שירה חדשה ויבאר ברוח הקודש את אשר ראתה נפשו במרום ורק דברי שירות קדושינו הוא מפאר ומשבח, ובהם את ראייתו ראיית בני הנביאים הוא נותן. הן לפעמים אומר חידוש חדש בתורה ומבאר בו את גדלות ד' ואת קדושתו, וגם בכל השנה אומר איזה שכל חדש איך צריכים לעבדו ית' והדרכים איך להתקרב אליו, והוא גם כן מניצוץ שירה חדשה אשר בקרבו, כי אי אפשר לו להוציא בשירה את גדלות ד' שהציצה נפשו ומעורר ניצוץ זה את מוחו ולבו לבאר בשכל איך להתקרב אליו. אבל נעלם הוא הניצוץ ומתחת לשכלו הוא מסתתר, וניצוץ שירה חדשה הוא הבאת האור וראית בני הנביאים לעולם הזה ולגלותה במקום הזה כנ\"ל, וזהו קשה לדורנו ובחו\"ל.",
                    "ד. היוצא מדברינו אלה, שכמו שהוא ית' לא ישיגוהו משיגי הגוף, כן גם כל ניצוץ מן קדושת אורו ית', אף הנמשך ונצטמצם לנו ובקרבנו, אי אפשר להשיג בשכלנו שכל אנושי, כי רק לשער שיש כאן קדושה ודבר רוחני מוכשר השכל ולא לראותו ולדעת את מהותו. רק בהתעורר נפשנו והבחי' בני הנביאים שבנו, עמה, יכולים אנו להסתכל לפעמים מעט בניצוץ אור עליון וצריכים אנו להכשיר את עצמנו שיוכל רוח הקודש הזה של בחי' בני הנביאים להכנס ולשרות בקרבנו, ואת כל עצמנו צריכים לשעבד לעבודתו ולטהר בקדושתו, הגוף בהרחקה מעבירות ואבקי'. ובקיום המצוות בפועל, הלב בעבודת המדות וקול התורה ותפלה, והמוח במחשבות קדושות ועיון התורה וזהו דע את אלהי אביך ועבדהו, רק על ידי עבודה תדעהו אותה ידיעה המעטת הנמשכת לך כנזכר לעיל.",
                    "אבל זה החילוק בין עבודה לשמוש וכמעט בכל מקום עבודת האדם לד' לא שימוש רק עבודה נקראת, כי עבודה היא הפעולה המוציאה חלק מכח העובד ומיגעת אותו, ושימוש הוא רק שמשמש ועושה דברים אלו בלא עבודה ואינו נותן את כחו לו, ובזה לבד אי אפשר לדעת את ד'. כי במאמר הא' דברנו במשל המשפך, איך שכל אשר ישיג האיש הישראלי מענינים רוחניים, רק את הנפש רוח נשמה חי' ויחידה שלו הוא משיג, ולפי זה הי' נראה שצימצומו של הנפש רוח נשמה חי' ויחידה של הישראל רק לו הוא, רק לעצמו נוגע ואליו בלבד מתייחס וכיון שבעזרת השם הגענו בדברינו עד כה, רוצים אנו להכנס יותר בענין הנזכר לעיל ולבאר בעזרת ד' יותר מעט, איך שהאיש הישראלי לא איש פרטי הוא, רק נשמת ויסוד העולם הוא, ולא של עולם זה בלבד רק אך נשמת ויסוד כל העולמות העליונים והתחתונים, כי כליו וצמצומי נפשו של הישראל לא לעצמו בלבד, רק גם בכלל את התגלות ד' פועלים ובלעדיהם לא היתה ההשגה אפשרית, מפני העדר ההתגלות.",
                    "ונקדים את דברי הפרדס הקדוש (שער י' פ\"ב) שמקשה על סדר הימין ושמאל שאנו מציירים למעלה, כמו שאומרים בפתח אלי' חסד דרועא ימינא, גבורה דרועא שמאלא וכו', ואין אומרים להיפך חסד בשמאל של מעלה וגבורה בימין, כי כן דרך האיש הבא נגד חבירו, ימין של זה שמאל חבירו הוא ושמאלו ימינו, כמו בכריעות שמשתחוים נגד שמאלנו, שהיא ימין של מעלה. ומתרץ על זה איזה תרוצים. ובתוך תרוציו הקדושים אומר בזה הלשון, ולפי האמת למעלה למעלה וכו' אין ימין ושמאל, והכל אחדות עצם אחד יחיד ומיוחד יחוד אמיתי בהחלט וכו'. ועוד, האדם הוא דמות צורה עליונה בכל אבריו והוא צל עליון שנתגשם דמות בבואה עליונה שנדחית בעולם הזה וצל ימינו הוא נגד ימין שורשו, אם כן האדם ימינו יהי' נגד ימין העליון ושמאלו נגד שמאלו ע\"ש. לא באנו עתה לבאר את תרוצו ז\"ל בין הכריעות לבין הספירות, רק להבין את דבריו הקדושים שאומר בתרוץ אחד, שלמעלה אין ימין ושמאל והכל אחדות וכו', ודברים אלו גם לכל התירוצים וגם לכל הענינים כנים ואמיתים הם, והם יסוד כל אמונתנו. ובתרוץ האחר אומר שהאדם הוא צל עליון, דמות צורה עליונה בכל אבריו וצל ימינו נגד ימין שורשו וכו', אם כן יש ימין ושמאל למעלה ונראה כסותרים דבריו הקדושים אלו את אלו ח\"ו, ונוכל להבין מעט זאת לפי דרך הבעש\"ט ותלמידיו הקדושים זצ\"ל.",
                    "כי הנה במאמר הב' אות ג' דברנו במשל מן האדם וה' חושיו ראי' שמיעה וכו', ועתה נרחיב בזה מעט את הדיבור, כי אף שכל החושים וכחות האדם מן הנפש הם, מכל מקום לא נאמר שיש כ\"כ הרבה נפשות בו, נפש הרואה לבדה ונפש השומעת לבדה וכו', רק שאחדות פשוטה היא הנפש, לפי ערך כלי הגוף הפרטיים, וכל כחות הפרטים של הגוף כלולים בה בהעלם ובפשטות, וכשהכלי הפרטית בהכשרה פרטית מפרשת ממנה כח ומגלה אותו, לפי הכלי הפרטי הזה כח וחוש פרטי כזה מתגלה על ידה, העינים בכשרונותיהן מגלות מן חלק הנפש ראי', האזנים בכשרונותיהן הפרטיות את השמיעה וכו', וכידוע ההמשכה וההלבשה עם הפעולה נעשית, ואם יסתם מי את עיניו לזמן רב יאבד את ראיתו, שמפני שלא פעל ולא המשיך כח מנפשו לעיניו זמן רב כל התקשרות וכה ההמשכה מהנפש להכלים נפסק, ולא החושים וכהות הגופנים של האדם השוים גם בבהמה וחי'. כראי' שמיעה טעם ומשוש בלבד, מתגלים על ידי כלים גופנים, רק גם כחות נשמתו אשר באחדות נפשו ונשמתו כלולים, על ידי כלים ופעולותיהן בדברים גופנים שונים מתגלים. למשל החכמה מתגלה על ידי מוחו, וכדי שתתגלה חכמתו הפשוטה מנפשו הפשוטה לחכמות ושכלים פרטים, להבין שכל של הגמרא מענין נזיקין, ושכל של קדשים, וסוד העיבור, וחשבון הגמטריאות וכו' מוכרח הוא לעבוד ולפעול בהם.",
                    "ואם לא יפעל, אז אף שיש בו הכשרה לחכמה לא ישכיל מאומה אח\"כ אז אם ירצה ואם יגדל ילד ביער, רחוק מישוב אנשים ובשום חכמה לא יפעל, אז גם חכמה פשוטה אנושית לא יבין, לא שאין שכל לנפש אדרבא עיקר השכל והחכמה בה, רק שנעלמה היא בה בפשטותה וצריכים להעביד ולהפעיל את המוח, שיוציא את חלקי החכמה ממנה בצורות פרטיות ולדברי חכמה פרטיים, והילד הגדל ביער חכמתו נשארה נעלמה ופשוטה בו מפני שלא נתגלו כחותי' ממנה בצורות שונות לחכמה זו וזו ורק זהו החילוק בין הכחות חושי הגוף המתגלים מהנפש, לבין הכחות היותר רוחנים המתגלים ממנה כשכל וכו', העין למשל תמיד דברים נראים לפני' ופעולתה תמיד מצוי', לכן אין מכירים כ\"כ שרק בפעולתה חלק מהנפש נמשך ונתגלה, ורק אם יסתם עיניו לזמן יראה שתעדר אח\"כ ראותו, והשכל כיון שאין דברי חכמה מצוים לפניו תמיד, רואים שגם מתחילה רק כשעובד ופועל בדברי חכמה, ממשיך מחכמה הפשוטה שבנפשו לדברי חכמות פרטיות.",
                    "ובכל דברי הנפש כן הוא, אבל כל אחד מבין שלא כל אבר באדם, או בשאר בעל חי וכן בצומח כלי לעצמו הוא, רק חלקים מכלי אחד הם הצומח למשל, שרצה ד' שנפש הצומח תתגלה בו, עשה את כל חלקיו, השורש, העץ, הענפים וכו' מתאימים ומכוונים לתכלית אחד, שמבין כלם יתגלה צומח אחד בנפש צומחת, וכן החי אף שכל אבר ממנו מגלה כח לעצמו, מ\"מ רק חלקים הם אבריו מכלי אחד, שמבין כלם נפש החי' מתגלית ודרגות דרגות בדבר, וכל אחד לפי יתרת התגלות נפשו כן התבטלות אבריו להתגלות האחת יתירה בו הדומם שהיות מעט מתגלה בו, אז אין כל כך התבטלות לאחדות אחת נראה בו, והאבן שנחלקה לחצאין לא נראה בכל אחת מחצאי' חוסר, אבן היא לעצמה כמקודם רק שמדת כמותה נתקטנה אבל הצומח בכ\"א רואין כבר שהוא אבר מדבר אחד שלם, והעלה הענף וכו' כשיקצרו חסרים הם כבר, מפני שחיות יתירה מתגלה בצומח והתבטלות אבריו יתירה לחיות שמתוכה ע\"י כלם אם בצומח עוד יש תקנה לנטוע את הענף ושוב עץ שלם יצמח ממנו, בחי אין שום תקנה לזה אבר אחד ממנו ישאר חסר על תמיד, מפני שחיות יותר הרבה מתגלה בו והתבטלות אבריו לנפש הזאת יתירה בו והתגלות האחת היא תכלית הפרטי של כל דבר ודבר<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">רק תכלית הפרטי לעצמו היא כי עיקר תכלית הכללית של בל דבר הוא הישראל כמו שאמרה הגמרא והם לא נבראו אלא לשמשני (קדושין פ\"ב ע\"א)</i>, והאדם תכליתו היא שיהי' אדם בדעת ורצון וכו', רק זהו מותר האדם מן הבהמה, שתכליתו זהו תכלית האדם בידו ובבחירתו הוא לגלותו, אם אינו מגלהו, אז דומה הוא לבהמה שמכל אבריו וכליו רק בעל חי נתגלה, ואם יעבוד בדברי חכמת התורה ועבודת ד'. אז מגלה הוא מנפשו גם את נפש הישראלית והיא תכליתו. ולא עוד אלא שגם כלי גופו המגלים רק את הנפש החיונית שלו שנקראת נפש הבהמית, והמקדימים לגלותה קודם שגילה את עיקר תכליתו, הנפש הישראלית, ג\"כ מבטלות ומכניעות עצמן, מתאימות ומכוונות לתכלית זו, שמבין כלם נפש הישראלית תתגלה. וכמו בכל דבר, כן גם בו מדת התבטלות והכנעת אבריו לפי ערך התגלות תכליתו הישראלי היא, אם רק מעט ממנו גילה, אז אברי גופו לא נכנעו והם לעצמם רק נפש הבהמית מגלים, אף שגם חלק הישראליות גילה, ואם מרבה לגלות את תכליתו אשר בבחירתו תלה, מכניעים גם אברי גופו את עצמם. ומבין כלם הישראליות מתגלה, עד ששמיעתו ראיתו אכילתו וכו' זכות, לא כבהמה ולא כאדם הדומה לבהמה, וגם כל גופו מזדכך עד שחכמת אדם תאיר פניו, שגם בשרו עצמותיו ועורו משתנים לטובה.",
                    "היוצא לנו מכל זה, שהנפש פשוטה היא והכלים מגלים אותה, וכלם בטלים ומכוונים לתכלית אחת לנפשו לגלותה, וכאיש ישראל המגלה את תכליתו שהיא נפשו הישראלית, כל אבריו וכליו המגלים אף את כחו ונפשו החיונית גם כן לתכלית זו מכוונים, מפני שכמו בכל דבר, נפשו לא באבר אחד רק דרך כל החלקים והאברים מתגלים לכן כלם מתבטלים ומכוונים לגלותה, כן גם בו לא באבר אחד רק דרך כל אבריו וכחותיו הנפש הישראלית מתגלה, על ידי התורה ומצות שמקיים בכלם וכלם אמצעים לתכלית אחת שנפשו הישראלית תתגלה ע\"י.",
                    "ואם בנפש האדם שאינה פשוטה ואחדות כ\"כ, כי בין כך פרטית היא כ ר וגם נצטמצמה כבר דרך כל העולמות ספירות יחידה חי' נשמה רוח ונפש עד הגוף, וכמו שדברנו לעיל במאמר הא' במשל המשפך, שאף החי' ויחידה אשר ממעל לו נקראות כשמו חי' יחידה של ראובן ושמעון מפני שכבר נצטמצמה בשבילו ומ\"מ אינה מתגלה רק על ידי כלי גופו, ועל ידי דברי תורה והמצות הפרטיות שעושה בגופו ומוחו, איך יתגלה אור ד' הפשוט בתכלית הפשטות עד שאין לנו שום השגה בפשטותו, אשר אפילו לכנותו ית' כשם פשוט ואחדות לא נוכל, מפני שלמעלה היא גם מכל מיני פשטות ואחדות, שיש ביכולת שום נברא לקרות לתאר ולשבח כמו שאיתא בספרים הקדושים מזה. ועל זה אמר ד' לפי מעשי אני נקרא (מדרש רבה שמות ג'). אותו יתברך אין משיגים ואינו מתגלה, רק אור הקו הנמשך מאורו לעולמות, ונצוצות מן הארת כבודו ית' הנמשכים בכלים של עולם האצילות בריאה יצירה עשי' וגם בעולם העשי' בכלים מכלים שונים ובגופים שונים מגופי העולם, האור הזה קוראים בשם משמות הקדושים. לפי מעשי אני נקרא, אם חסד מגלה ע\"י העולמות קוראים בשם אל, ואם גבורה אלהים וכו'. וכמו שאומרים בפתח אלי' וכל ספירין כל חד אית לי' שם ידיע וכד ואנת לית לך שם ידיע, דאנת הוא ממלא כל שמהן וכו'. ",
                    "אבל זאת צריכים לדעת, שאין המשל מהתגלות נפש האדם דומה לגמרי לנמשל דהתגלות אור העליון, ובהרבה דברים אינו דומה ובפרט באילו, שהאדם עכ\"פ הנפש רוח ונשמה נתפשות בגופו ומוקפות ממנו, והוא ית' אינו נתפש בהם ולא ח\"ו מוקף מן העולמות, כי הוא ית' למעלה ומרומם הרבה מן העולמות ורק הארה מאורו מאיר בעולמות <sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\"> כשתלמד יותר בספרים הקדושים תבין יותר את הענין של אינו נתפש בגדר עלמין ועתה די לך בזה.</i>, וגם בזה אין המשל דומה לנמשל, כי האדם כליו ואברי גופו עוד הקדימו לנשמתו להתגלות בעוה\"ז והכרחים הם לו, ואצלו ית' גם הכלים הרוחנים בעולמות העליונים, גם של עוה\"ז, את כלם הוא ברצונו יתברך בראם.",
                    "וכיון שאחזנו במשל מן האדם להבין מעט את הענינים האלה, וכמו שאיתא רמז בספרים הקדושים מהפסוק מבשרי אחזה אלוה (איוב י״ט:כ״ו) שמן האדם יכול האיש להבין, איזה רמז דרמז לפי ערכו באורות הקדושה דמרום, לכן צריכים להתבונן בזה גם הלאה הנה במעשי' יתברך אשר בעולם הזה רק כחו נתגלה, כמו במשל האדם בכלי גופו, חושיו ופעולותיו, כחי הנפש המחי' אותו מתגלה, ועצם נשמתו הישראלית, דעתו של קדושה שחושב מעניני קדושה ועניני אלהות, רצונו ותשוקתו לתורה ועבודת ד' שהם עצמות נשמתו הישראלית, על ידי עשייתו המצות ועניני התורה במחשבה דיבור ומעשה מתגלים, והם כלים לה. לזה רמזה התורה מתחילת בריאת העולם, בראשית בשביל ישראל ובשביל התורה שנקראים ראשית, כי על ידי העולם רק כחו ית' נתגלה, ועל ידי הישראל נתגלה גם הארת קדושתו ית', כי הוגה הוא ומקיים את התורה ומחשבות קדושות והארות ממרום באות בקרבו, שכל אחת מן המחשבות ורצונית העולות במוח ולב האיש הישראלי התגלות קדושה ממרום היא ואם באנו לדבר בלשון המשל, נוכל לומר שבענין התגלות ד' שנתגלה בכלים של העולמות, אז העולם מגלה את הבחי' נפש של אור ד' המתגלה בעולם הזה <sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\">  אנו מדברים רק מן הנפש ונשמה שבהארת ד' הבאה לידי התגלות, ולא מעצם אורו יתברך שלמעלה מן ההתגלות.</i>, ואיש ישראל את הרוח ונשמה, והיא התגלות מן הארת עצמותו כביבול ומקדושתו והוא של ההתגלות, כנ\"ל שרק נשמת כל דבר היא תכליתו לכן בראשית בשביל ישראל העוסקים בתורה, וישראל עלו במחשבה (מדרש רבה בראשית א'), מפני שהכונה והתכלית של כל הבריאה וההתגלות, הישראל הוא, שעל ידו נשמת הארת ד' שבאה לידי התגלות, מתגלה ואל תשאלנו הא גם על העולם אומר הפסוק, כלם בחכמה עשית, ואומר מונה מספר לכוכבים וכו' גדול אדוננו ורב כח לתבונתו אין מספר, משמע שמתגלה גם בו כחו ית' וגם חכמתו ותבונתו. אבל הלא כבר דברנו לעיל שיש הבדל בין מי שמספר מן אור גדול שנמצא במקום אחר, לבין מי שמביא את האור לכאן, בעולם ניצוץ רק מכחו נגלה, וכל אחד הרואה את העולם רואה הארת כחו ית' אבל חכמתו ית' העולם רק מספר, כי עולם הנראה אך כגשם הוא, רק שמעיד שבמרום חכמת יוצרה ובוראה נמצאה, ובחכמתו את העולם ברא, ובאיש ישראל בשעה שחושב מחשבות קדושות ורוצה רצונות של קדושה ממש בו במוחו ולבו וכו' חכמת ד' וקדושתו נמצאת.",
                    "ואם בצומח וחי, שחיות שניהם לא כ\"כ הרבה ומכל מקום כל עצמם ואבריהם מכוונים לגלות את תכליתם. ואם באדם שכלי גופו וחושיו עוד הקדימו להתגלות בו מן נשמתו כנ\"ל, מכל מקום כאשר מגלה את תכליתו את נשמתו הישראלית, גם הם מכוונים א\"ע להתגלות נשמתו ומתבטלים אלי', נוכל לשער איך העולם ומלואו מגלים כח ד' כביכול, שברצונו יתברך בכוונה לתכלית התגלות הנשמה של כל הבריאה ושל כל ההתגלות בראם, איך הם מתבטלים ומכוונים א\"ע לתכלית הזו להתגלות שבישראל, ובאיש כזה שמתגלה בו פנימיות אור עליון שלפנים מן הגשם, בחי' בני נביאים, כל גופו מתבטל ומתהפך להיות קודש. ולא גופו בלבד רק גם כל העולם מכוון עצמו לקדושתו, עד שעל כל העולם רק אורות וקדושה רואה הוא, ולעתיד שכל ישראל יתקדשו, גם כל עמי הארץ על העולם רק אור ד' יראו, וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך, שאתה תתקדש, ואז גם בעולם, ומלאה הארץ דעה את ד'. גם הארץ וגם מלואה כלם יתאימו עצמם להיות אמצעים לגלות עצם קדושת הנשמה של כל ההתגלות, כי הלא כלים הם לגלות את כחו הגדול, ואם באיש דעתו ותכליתו המתגבר ונראה בו, משנה גם את בשרו ואור פניו עד שגם בהם תאיר חכמתו כמשה\"כ חכמת אדם תאיר פניו, לא כל שכן שעל העולם קדושת ד' תאיר באור הרב שיתגלה, לעתיד ע\"י ישראל.",
                    "וכיון שאמרו קדושינו ז\"ל שגם תכלית העולמות העליונים, הוא הישראל בעבודתו אשר בבחירתו, א\"כ ההתגלות שנעשה מן העולם ועד העולם, העליונים והתחתונים לפי דיוקן וצורת ישראל מתגלה, כיון שהישראלי הכלי הוא אשר בו התכלית ונשמת כל ההתגלות מתגלה. כמו במשל שנפש האדם פשוטה, וכיון שהתגלותה על ידי כלי הגוף, לכן לפי צורות הכלים כחות אלו מתגלים, החוש המתגלה בעינים הוא ראי', ובאזנים נבדל ממנו בכח השמיעה, אף שנפש כלם רק כח פשוט הוא, ועל אחת כמה וכמה בפשטות של מרום שאין פשטות ויחידות כמוהו, ואת כל הכלים גם העולם המגלים את כחו הוא יתברך ברא לתכלית זו שאורו וקדושתו יתגלה בישראל בלבו מוחו וכו' שצורת כל ההתגלות לפי דיוקן וצורת ישראל הוא.",
                    "ומעתה דברי הפרדס הקדוש פשוטים לנו גם לפי שכלנו הקטן שאומר, ולפי האמת למעלה למעלה וכו' אין ימין ושמאל והכל אחדות אחד יחיד ומיוחד יחוד אמיתי בהחלט וכו', ואח\"כ אומר בקדשו ועוד האדם הוא דמות וצורה עליונה, בכל אבריו, והוא צל עליון וכו' וצל ימינו הוא נגד ימין שורשו וכו' ימינו נגד ימין העליון וכו' לא סתירה היא ח\"ו אדרבה הכל ענין אחד, למעלה אחדות פשוטה ואין ימין ושמאל, אבל כיון שהאדם הוא הכלי המגלה את אור עליון אז לפי הכלי צורה כזו מתגלה, וכשיש בו ימין ישראל גם במרום אור של ימין ושמאל מגלה, שם ברוחניות, ובו בגשמיות ואם תשאלנו, הלא האדם אחרון ביצירה הוא ואיך נתגלו בעולמות העליונים ימין ושמאל ספירת חסד בימין וגבורה בשמאל קודם שנברא האדם, לא מחכמה שאלת זאת, כי אנו מדברים מהתכלית שעלה במחשבתו ית' שיברא אדם כזה הי' התכלית במחשבת הבורא כשעלה ברצונו לברוא את העולם וכבר אמרו קדושינו ז\"ל על בגלל אבות שעשו רצונך, שכביכול האבות וכל ישראל העובדים אותו עוררו את רצונו ית' לבריאת העולמות, כי לפניו יתברך, עבר, הוה ועתיד שוים, וקודם בריאת העולמות כבר ראה את עבודתם ולמה לא נבין בזה מעט מן המעט גם את דברי הנביא שאומר, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (יחזקאל א׳:כ״ו) לא את אשר ראה יחזקאל הנביא באנו להבין, אשר רק נביא כמוהו יכול לראות ולדעת אבל לעניננו מרמז הנביא, שלא תחשוב שאת ד' יתברך בעצמו הפשוט בתכלית הפשיטות ראה, על זה כבר אמר ד' כי לא יראני האדם, רק התגלות האלהות שנתגלתה בכל העולמות מריש כל דרגין עד סופא דכל דרגין ע\"י הבלי, האדם, בדיוקנו דיוקן אדם רוחני, זאת ראה וזהו שאמרנו מקודם שצמצום כלי הנפש רוח נשמה חי' ויחידה של איש ישראל לא לעצמו בלבד נוגעים רק גם בכלל את התגלות ד' פועלים.",
                    "וכשתלמד בספרים הקדושים תבין מעט בזה למה תלמידי הבעש\"ט ז\"ל נוטים לבאר הרבה פעמים עניני קבלה, איך הם באיש, מפני שהוא גורם להתגלות ובצורתו מתגלה הימין השמאל והאמצע וכו' וזהו גם ענין הדרכים השונים דרכי הצדיקים גם בהבנת הענינים העליונים לא בעמקות השגותיהם לבד, שאין לנו ידיעה ולא מדה למדדן, רק גם בצורות ההכנה רואים למשל, שחוץ מזה שקבלת האר\"י זצ\"ל עמוקה יותר מן קבלת הרמ\"ק זצ\"ל, ומבארת יותר גם מה שאחר השבירה, גם הדברים ששניהם בקדשם מבארים ושניהם באופן וסדר אחד, מ\"מ צורות הבנותיהם משתנות, ובפרט מהמקובלים דתלמידי הבעש\"ט וגם בין תלמידי הבעש\"ט זצ\"ל, בין קבלת הרב זצ\"ל ובין קבלת המגיד מקאזניץ זצ\"ל ואף שכולם את קבלת הרמ\"ק והאר\"י זצ\"ל מבארים, וכלם בדרך אחד ולא בפלוגתא, מכל מקום צורת ההשגות שאנו משיגים מעט מן המעט בקבלת הרב ז\"ל לא כצורת ההשגה שמשיגים בקבלת המגיד זצ\"ל וכו'. ומכש\"כ במקום שמבארים איזה ענין קבלה בדרך החסידות, עד שכששומעים איזה ענין אך אם אין יודעים מי מהצדיקים אומרו, יש שיכולים להכיר אם דרך קבלת הרמ\"ק, האר\"י, הרב, או של המגיד מקאזניץ זצ\"ל הוא. והוא כנ\"ל, כי כל דבריהם ז\"ל לא שכל אנושי הם רק התגלות ממרום בהם היתה, והם פעלו את ההתגלות, כלי הקודש היו הם בקדשם, שאור ממרום כשנמשך בהם צורת ההתגלות זו נתגלה בהם, לכל אחד בדיוקנו וצורתו, וכמו שכל האנשים מספר אבריהם וגידיהם שוים ומ\"מ צורותיהם משתנות זו מזו, כן גם צורות השגותיהם משתנות אך שכלם בדרך אחד הלכו, ואף בדבר שכלם מבארים בסדר אחד. ואפשר רומזת הגמרא (ברכות נ\"ח ע\"א) בזה, כשם שאין פרצופיהן שוים כך אין דעתן שוות, צורות השגה משתנות כצורת הפרצוף מפני שדיוקנם את השגתם מגלה, וכשפרצופיהן ודיוקנם משתנים גם דעותיהם משתנות. וכן הוא בכל איש ישראל, אם רק מוסיף בעבודתו והשגותיו, אז מכל דבריו יחד, איזה צורה לעצמה נראה, ואך בשעה שאינו מחדש דבר רק מבאר איזה ענין מהררי אל צדיקים הקודמים, גם כן כבר נרגש איזה טעם לעצמו ואיזה צורה לעצמה, אף אם אינה בצורה בולטת לעצמה כצורות ודרכי הראשונים זצ\"ל.",
                    "ה. ומעתה גוף, נפש, רוח, ונשמה וכו' של איש ישראל, כלים להתגלות נשמת ההתגלות העילאה הם, כי על ידיהם ובהם מתגלה קדושתו ית'. לכן איש ישראל בעבדו את ד'. אם בכח הוא עובד ומוציא את כחי גופו רוחו ונשמתו ככל עבודה המיגעה ומוציאה את הכח, ומעלה אותם ומחברם לד'. אז בהתחברות הזאת אור עליון מתלבש ומתגלה בהם, ואם רק שימוש הוא עשיתו את התורה ומצות, לא עבודה המיגעת, לא מוציא לא מעלה ולא מחבר אותם אז אין התגלות ולא אור, כי האם תגלה העין את כח הראי' מהנפש אם לא תתחבר עמה, והאם איזה דבר מושכל יגלה שכל מהנפש אם לא יתיחד עמה ע\"י עיון והעמקת הדעת. נם את הספירות של מעלה פוגם איש כזה, כיון שאינו מגלה אותן, וכנ\"ל מהפרדס למעלה אין ימין ולא שמאל וכו' ורק האיש הוא המגלה, ומין מרכבה הם נפשו רוחו וכו' שעליהם וכפי שהם אור קדושתו ית' מתגלה. דע את אלהי אביך ועבדהו לא בחקירה אנושית רק בעבודה תוכל לדעתו, אבל עבודה בכח לא בשימוש בלבד.",
                    "ומעתה נבין יותר את ענין השירה שדברנו לעיל, מבין מעט נס את ענין התפלה לפי ערך דברינו אלה, כי איתא בזוהר הקדוש (פקודי רס\"ח ב'), חביתין וכל שאר מנחות לאתערא רוחא דקדשא ברעותא דכהנא, ושירתא דליואי וצלותא דישראל, לעורר את רוח הקודש ברצון הכהנים ושירת הלוים ותפילת ישראל. משמע שג' מדרגות הן, רוח הקודש היא הא'. והשירה צמצום והתקטנות של רוח הקודש, והתפלה צמצום והתקטנות השירה היא. וכבר דברנו שגם השירה מין ראי' היא, שמתפעל מן ניצוץ הוד עליון והארת הקדושה שראתה נפשו ומדברה בשירות ותשבחות, ורק הנביאים ובעלי רוח הקודש יכלו לאמור שירה חדשה, מפני שראייתם היתה ברורה ומפורשת וידעו לאמור מה ראו, ואנו שראיתנו קטנה והתלהבות נפשנו מעטה, אין אנו יכולים לבאר אותה בשירה חדשה ולתאר ולפאר את אשר ראתה נפשנו, ורק בשירת נביאינו את הניצוץ הקטן שבנו אנו מכניסים ומלבישים. והאם גם הניצוץ הקטן הזה תמיד ער בנו, האם אין זמנים שרוצה האיש להתעורר ולגלות את טוהר לבו ונשמת הישראל אשר בו ולא יוכל, כאילו שוכב הוא אז בבור חשוך אין אור ואין לב.",
                    "שני דברים בגו, כי לפי דברינו אלה שבארנו מעט את דברי קודש של הפרדס, יוצא לנו, שלא נפשו בלבד מתנוצצת בקרב האיש הישראלי בשעה שמתעורר ומתעלה, ולא בחלק הקדושה שנשתלשל ונמשך להיות נפש רוח נשמה חי' ויחידה שלו בלבד נפשו מסתכלת בשעה זו שמתלהבת, רק בחי' מרחוק ד' נראה לי, כיון שע\"י נפשו, רוחו, נשמתו וכו' הארת ד' מתגלה והם נעשים המרכבה והכלים שע\"י וכעין צורתם ברוחניות מתגלה, יכול הוא ע\"י נפשו רוחו וכו' להסתכל מרחוק גם בהארת הוד הקדושה המתגלה בכלל על ידו, ולא הצדיקים אשר מלפנים בלבד שאת כל נפשם וגופם וכו' עשו מרכבת הקדושה, רק גם כל איש ישראל לפי ערכו, אם שומר את כל גופו ונפשו מנמיכות עכ\"פ, יכול לעשות מרכבה מחלקים הטובים הבודדים שבגופו נפשו וכו' שעובד מקדש ומעלה. ותלוי בכמות המרכבה שלו, כמה תורה למד וקיים, ואיך קיים, אם בשימוש לבד, או בעבודה, וכמה עבודה וכלי עשה מגופו נפשו רוחו וכו' שיתגלה הוד קדושתו בהם, כי אם לא שמר את שאר גופו וכחותיו שלא יתגאלו, או אך אם שמר אותם רק שלא השתדל בעבודה יותר עילאה להוציא חלקי נפשו בעבודה ורק בשמוש ובקרירות היו כל מעשיו, אז אי אפשר לו לא להסתכל ולא להתפעל בשירה. אבל יש גם מי שלמד ובעבודה עבד את התורה כנ\"ל, ומ\"מ קשה לו לפעמים לעורר מעצמו את חלק המרכבה של עצמו, שעל ידו הוד עליון יתגלה ויתפעל ויתלהב.",
                    "וגם בזה, במשל האדם נוכל להבין מעט את הדבר. יש אדם חלש שאין לו כח, ובשביל זה לא יוכל להתאבק עם זולתו, ויש איש גבור בכח, רק שעתה אומץ הלב ורוח הגבורה נחלשים בקרבו, לא מתרכזים ולא מתגברים, כאלו מתנמנם הוא באותה שעה ומתרשל, ואם ירצה להתאבק אז מוכרח הוא לאמץ עצמו מקודם (אנשטרענגען) לעורר, לחזק ולגלות את הכח אשר בקרבו ברוח הגבורה. כן גם בענין התרוממות הנפש, מי שאינו עובד בתורה ומצות ואינו עושה מרכבה מעצמו אף לא בחלק ממנו ולא יגלה בכלל אור עליון, חלש הוא, ואי אפשר לו לעלית הנפש והסתכלת השירה. ואף אם יתלהב לפעמים, לא יהי' בטוח שאין זה רק דמיון שוא וגרוי העצבים בלבד, ורק כקצף על פני המים כל התלהבותו שעד מהרה תאפס, ולפעמים יכול מיד אחר התגרותו שהיא התלהבותו הרמוי' להתגרות מדבר נמוך ר\"ל. אבל גם העובד ועושה מן חלקי נפשו מרכבה, גם אז הרבה פעמים כעין גבור המתרשל הוא, שנפשו עם חלק המרכבה שעשה נעלמה ומתנמנמת בקרבו, וצריך הוא אז לחבר את חלקי הנפש שתיקן מעט מעט בעבודתו עד עתה, ובפרט במעל\"ע הזה, להתאמץ, להתחזק (אנשטרענגען) ולהתעורר, עד שתתפעל, תתלהב ותסתכל נפשו ותתיחד באור עליון לפי מצבה.",
                    "וזהו ענין התפלה, השירה אחת ממדרגות רוח הקודש. והתפלה אחת מהשירה היא, אור עוד יותר פחות ויותר קטן בו, עד שגם לומר שירה ולהסתכל ולהתלהב בה צריך הוא לעבוד ולהתאמץ, וכמו שאמרה הגמרא (סנהדרין מ\"ד) כל המתאמץ עצמו בתפלה וכו' עבודת הגוף והנפש היא התפלה להתאמץ ולעורר את רוח השירה שהיא נצוץ רוח הקודש שבו. ואם בנביא אומר הזוהר הקדוש (תרומה קל\"א ע\"ב), שמשא שהיא מדרגה התחתונה דשש מדרגות התגלות הנבואה, כד מטא ההוא נהורא בטורח סגי ואיטרח מלה עלוי דלא יכול לאתגלייא לי' וכו' ובג\"כ משא וכו', ואיהו נבואה בלחישו וקיימא בלחישו עי' שם, היינו שמפני שהיא התגלות המעטה שבהתגלות הנבואה לכן היא בטורח רב, וקשה להתגלות לו, כמה טורח והתאמצות צריכים אנו לגלות את הנצוץ הקטן בנו והשביב של רוח התלהבות השירה שנמצא בקרבנו עתה. וכשבא האיש הישראלי לתפלה צריך הוא לאמץ את דעתו ולצייר במחשבתו, איך כל העולם ומלואו הכל אור אלהות הוא וכבודו מלא עולם ואני בתוך אלהותו ית' עומד. כמו שדברנו לעיל בקונטרס בענין מחשבה זו. ויוסיף לאמץ את דעתו, הלא יסוד הבריאה היא רצון ד' לגלות את אורו גם בעולם הזה, ותכלית ההתגלות הזאת היא בלבי ובמוחי, שלא הכח בלבד רק גם הארת עצמותו, קדושתו, מחשבתו ורצונו ית' בהם מתגלים, ולא עוד אלא שאני יסוד התגלות גם עולמות העליונים וכדיוקני וצורתי גם במרום ברוחניות מתראה (כנ\"ל מהפרדס) והכל על שעה זו של התפלה תלוי ועומד, והאם אתרשל מעורר את נפשי ואחריב בשביל זה ח\"ו את כל העולמות ואף את כבודו ית' מן העולם אגרש ואת רצונו אמרה. וככל שירבה להעמיק כך במחשבה חזקה יותר תעלה לו תפלתי, אבל לא שבמחשבה בלבד יחשוב כן, כי לא תועיל לו, רק גם יאמץ עצמו (אנשטרעגנען) בחשבו מחשבה זו, ולא במוחו בלבד רק גם בכל גופו יאמץ ובפרט בדברו את דברי התפלה בקול ידברם, לא בצעקה בלבד רק גם בצעקת הלב, בראשית תפילתו יכריח א\"ע ואח\"כ תתעורר נפשו ומעצמה תתפלל ותתלהב בדבורי התפלה דבורי ד' חוצבי להבות אש.",
                    "לא דבורים בלבד רק עבודה היא התפלה, איזה עבודה שבלב זו תפלה, ובזוה\"ק (ויקהל ר\"א) איתא, אית פולחנא דקב\"ה וכו' דקיימא בעובדא דגופא וכו' ואית פולחנא דקב\"ה דאיהו פולחנא פנימאה יתיר דאיהו עקרא דכולא וכו' תקונא דרוחא דאיהו פולחנא יקירא פנימאה דקב\"ה וכו' צלותא דבר נש איהו פולחנא דרוחא וכו' ע\"ש. היינו שיש עבודת ד' שהיא עבודה בגוף ויש עבודת ד' עבודה פנימית שהיא עיקר הכל עבודת הרוח והיא התפלה. וכמו שהעבודה שהיא בגוף לא שמוש היא רק עבודה בכח כנ\"ל עד שתורה מתשת כח, כן עבודת הרוח בתפלה צריכה להיות בכח ובהתאמצות, ואז יוכל לגלות את חלקי הנפש שתיקן עד עתה ובפרט בהמעל\"ע הזה בתורה מצוות ומעשים טובים במחשבה דיבור ומעשה, ויחברם יחד להיות כלי שאור אלהי ימשך ויתגלה בהם לפי ערכם ערך המרכבה שלו, ובבחי' אע\"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, נפשו מסתכלת בהוד וזיו עליון ומזמרת בשירה וזמרה לד' וזה שהרב בעל התניא זצ\"ל כותב (במכתב שנדפס בסידורו) וז\"ל הקדוש, עיקר ענינה ומהותה (של התפלה) הוא יסוד כל התורה, לדעת את ד'. להכיר גדלו ותפארתו ובו' עד שתתעורר נפש המשכלת<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\"> אין כונת קדשו שכל האנושי, רק בכלל נגד נפש הבהמית החיונה, נפש הקדושה שבה גם הדעת דקדושה, נקראת נפש המשכלת, כנודע.</i>, לאהבה את ד' לדבקה בו ובתורתו ולחפוץ מאוד במצותיו, אשר כל ענין זה נעשה לנו בזמן הזה ע\"י אמירת פסוקי דזמרה וברכת ק\"ש לפני' ולאחרי' בפה מלא ובקול המעורר כונת הלב עכ\"ל הקדוש היינו שהתפלה היא לעורר את הנפש להכיר גדלו ותפארתו של מעלה, לאהוב אותו ית' ולדבקה בו וכו', וכל זה נעשה ע\"י פסוקי דזמרה וברכת ק\"ש וכו'. ואך שהזוהר הקדוש מבאר את ענין התפלה ע\"פ סוד והתקונים שנעשים במרום, מ\"מ משמע שכל התפלה וכל התקונים נעשים ע\"י השירות ותשבחות וג' ראשונות ואחרונות שבתפלה ושמ\"ע, שהן גם כן שירות ותשבחות לד'. ועי' זוה\"ק (פ' ויקהל ר' ע\"ב) כן, ואך את ברכות האמצעיות שהן צרכי האדם יכולים אנו להתפלל מפני שעשינו מקודם את התקונים ואת היחודים בשירתנו, ונעשה עת רצון לבקש את צרכינו ע\"ש בזוה\"ק.",
                    "ומעתה אל יפול לב האדם בקרבו לאמר, הלא אין אני יודע את הסודות ואת הכוונות לכוון ולתקן במרום ומה תועיל תפלתי, ויש שירשל אותך יצרך יותר ועוד ישתמש בדברי חז\"ל שאמרו (מדרש תהלים מזמור צ\"א) מפני מה מתפללים ולא נענים על שאין יודעין בשם המפורש, והבעל שערי אורה זצ\"ל אומר, שהיודע לכוון את השמות דומה למי שמפתחי השערים בידו, ואתה שאינך יודע לכוון מה לך להתאמץ ולהתעורר בתפלה. אבל נמשיל ע\"ז משל הדיוט, האומן העושה מורה שעות יודע את כל פרטיו גלגליו וכד' והוא בקי בו יותר משאר כל אדם ואם יתקלקל יודע לתקנו, אבל האם גם שאר כל אדם אינו יכול לסבב את השעון שילך, אף אם אינו יודע איך ולמה בסבבו בראשו פועל בו שילך, וזהו מפני שכבר תקנו האומן באופן זה, וגם האומן אף אם יודע הוא הכל מ\"מ לא תועיל לו כל ידיעתו אם לא יסבבהו, מפני שכל חכמת מורה השעות ויכולתו בסבובו תלוים. כן להבדיל בהנ\"ל, הן אמת שמי שיודע לכוון את הכוונות והיחודים יותר מועיל בתפלתו, אבל הלא כל התקונים והיחודים, בהתעוררות נפש הישראלית ובהתגלות האלהות, שפועלת על ידי עצמה ומגלה אותה בשירתה, תלוים. וכבר תקנו לנו חז\"ל סדר ודברי התפלה שהם כמפתח המורה שעות, וכמפתח המנעול שכל הכוונות וכל היחודים בהם, ואיש ישראל המתפלל את תפלתו בלב ונפש גלוי'. פותח הוא את שערי מעלה ומתקן את התקונים עליונים בה, כיון שהגוף הנפש רוח נשמה חי' ויחידה הם הפועלים את כל ההתגלות אף את הימין ושמאל של מעלה כנ\"ל, ואף תפלת המכוון לא תועיל ח\"ו אם לא תתעורר נפשו כנ\"ל. וחוץ מזה אפשר שגם לזה כוונו חז\"ל באמרם בקדשם (מד' תהלים צ\"א) על שאין יודעין בשם המפורש, היינו לכוון בתפלתם, כי איתא בקדושת לוי על הפסוק ויקרא ד' ד' שאיש ישראל המעורר את קדושת האלהות אשר בקרבו ובו צועק לד' אז ד' קורא לד' היינו בחלק האלהות שבו קורא לד' עכ\"ל הק'. ומעתה גרש מלבך את יצרך המרשלך, התחזק ואמור לנפשך, רק המתפלל בנפש יבשה ולא גילה את חלק התגלות הקדושה בקרבו הוא הוא אשר אינו מתפלל בשם, כלומר עם חלק ד' אשר בקרבו אינו מתפלל, אבל אני אם כנ\"ל אתעורר אז בשם אתפלל, ועם הארת השם יתברך אשר בי אצעק, ובטח יענני ואליו ית' יקרבנו ויושיענו ברוחניות ובגופניות.",
                    "וכאמור למעלה רק אם גם שלא בשעת התפלה האיש הישראלי בעבודתו בתורה ומצוות, ורק בעבודה לא בשמוש, מכשיר עצמו להיות מרכבה ולגלות על ידו אור וקדושה עילאה, תפלתו תפלה, ואך אם עוד לא נתקדש לגמרי, רק עובד את ד'. שומר עצמו מעבירות ובכל יום ויום עובד לגלות על כל פנים חלק ממנו בקדושה, גם כן כבר יכול להתפלל, ולא מי שהוא עזוב ואפס לגמרי חס ושלום. והפסוק אומר (משלי כ״ח:ט׳) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, כי אין לו נפש גלוי' ולא הסתכלות, לא שירה ולא תפלה אכל כשם שהתפלה צריכה לתורה, התורה גם לתפלה צריכה, כנזכר לעיל במכתב הרב ז\"ל שעל ידי התעוררות נפשו בתפלה תתעורר לאהבת ד' ולדבקה בו בתורה ומצות ולא משום הרצון לבד שמתעורר בו לתורה, רק גם בשעת למוד ועיון התורה, צריכה התורה לתפלה, כי כבר דברנו לעיל שבשכל לבד שהאיש מעיין בתורה אינו בטוח עוד בשכלו שקשור הוא בו בד'. כי האם אין האדם חושב לפעמים גם את שכל שונאו שחשב עליו לרעה, והאם גם בזה נאמר שקשור הוא בשכל שונאו, אשר באמת רחוק ממנו ומתנגדו הוא, צריכים אנו בתורה, שבשעה שאנו מעיינים בה, חלק הארת ד' חכמתו ורצונו ית' ימשך מן עולמות העליונים למוחנו ולבבנו, ורק אם עשה האיש מחלקי עצמותו מרכבה, ועם נפשו עבודתו עבד ובתפלתו התאמץ וגילה התגלות אלהית בדיוקנו, אז כשבא לתורה הוא עוסק בשור שנגח את הפרה ומעיין בה בשכלו איזה שעות, ואחר כך מוצא עצמו נתעלה ורוח ד' פעם בו, על כי אלהיו בקרבו.",
                    "ו. נחזור לנ\"ל, בתפלה נפש האיש הישראלי מתרוממת ואור ד' מגלה מסתכלת ומתיחדת בו יתברך, וזהו רוח הטהרה העונג ושמחה הרוחני' שמרגיש האיש בתפלתו ואחר תפלתו אם עלתה לו והתפלל כראוי לכן הבוקר, קודש יהי' לך, תלמד בו תאמר תהלים בכונה, ובכלל יעבור עליך הבוקר בכובד ראש, לא תדבר בו דברים שאינם נחוצים לך, תרגיש עצמך בו כאיש המכין עצמו לדבר עם המלך, וגם אחר התפלה בכל היום תשמור שלא תאבד את תפלתך ולא תפסיד את מה שהשגת ד' אלהי ישראל משמי השמים בא אליך, השמר בנפשך שלא תרחקהו חס ושלום, הן אמת שאי אפשר לך שתהי' בכל היום כמו בשעת תפלתך אבל על כל פנים השמר שתתנהג גם בכל היום במחשבה דבור ומעשה שלך, כאיש ישראל שד' שורה עליו. "
                ],
                [
                    "<b>קצת מעניני שבת קדש</b>",
                    "א. איתא בפסיקתא דעשה\"ד, זכור את יום השבת לקדשו, הכא כתיב זכור ולהלן (במשנה תורה) שמור, ר' יודן ור\"א בשם ר\"ש בן לקיש, למלך ששלח את בנו אצל חנוני ומסר לו איסר ונתן לו צלוחית, שיבר את הצלוחית ואיבד את האיסר, תלש בשערו וצרם באזנו ונתן לו פעם שני' ואמר לו, הזהר שלא תאבד את אלו כשם שאבדת את הראשונות, כך על ידי שאבדו ישראל את זכור במדבר (ע\"י החטא) נתן להם שמור, לכך נאמר זכור ושמור עכ\"ל הק'. ונבין נא, ולמה לא כתיב גם בפעם הב' זכור כמקודם, כמו במשל שגם בפעם הב' שוב נתן לו איסר כמו שנתן לו בראשונה, הגם שאפשר מפני ששמור אזהרה היא שישמור שלא לאבד כמו שאבד, אבל גם תיבת זכור משמע כן, כמו שכתיב בתורה, זכור אל תשכח את אשר הקצפת וכו', שגם כן על אותו החטא מזהיר וכתיב זכור.",
                    "ואפשר כי איתא בספרא בחקותי, זכור את יום השבת לקדשו, יכול בלבך, כשהוא אומר שמור את יום השבת הרי שמירת לב אמורה וכו' הא אינו אומר זכור אלא להיות שונה בפיך עכ\"ל הק'. וזהו הענין, שמור הוא בלב וזכור בפה, ואת שניהם צריכים לשבת גם הלב וגם הפה, וכשאבדו את זכור אשר ניתן להם מקודם מפני שהי' רק בפה, נתן להם שמור שהוא גם בלב, ובזה יהי' השבת יותר בטוח בידם. וגם בדורנו שלדאבון נפשנו נתרבה כ\"כ חילול שבת ר\"ל, ראשית קלקולו הוא מפני שעזבו את השמור בלב ורק כיום מנוחה הי' להם השבת, וכיון שלטפשותם רק לטובת עצמם ומנוחתם נתן ד' להם את השבת, לכן אם טובתו של זה לישא וליתן עד רבע שעה אחר הדלקת הנרות בערב שבת, וטובתו של זה להקדים רבע שעה לפתוח את חנותו במוצאי שבת, למה זה יחסר נפשו, הלא כל השבת לטובתו ועתה זאת היא טובתו, ולמה זה יענה את עצמו אם נחוץ לו שגם בכל יום השבת תהי' חנותו פתוחה. זהו הדרך של יורדי שאול תחתית ר\"ל, אבל כמה סמויות עיניהם ואטום מהשכל לבותם, אם כשטותם שרק לטובת עצמם, מנוחתם ותענוגם צותה התורה על השבת, איך אמרה מחללי' מות יומת, האם יאמרו לאיש אכול נא כי אהבתיך, התענג נא ביין ובבשר כי רחמתיך, ואם לא תאכל בשר ולא תשתה יין בחרב אמיתך באר היטב מבארת התורה את טעם השבת, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, ד' יתברך שמר וגם עתה שומר את השבת, וגם הנשמות בעולם העליון שומרות אותו ועמהם גם אנחנו בני ישראל צריכים לשמור את השבת, ענוגא דעילאין ותתאין הוא (זוהר הקדוש בשלח מ\"ז) השבת נועם הנשמות והשביעי עונג הרוחות ועדן הנפשות להתעדן באהבתך וביראתך (זמר מהר\"א הגדול זצוקלל\"ה), כששומר איש ישראל את השבת, נפשו רוחו ונשמתו נכנסות אל הג\"ע, ויחד עם הנפשות הטהורות במרום ועם נשמות הצדיקים שם, באור הג\"ע מתעדנות ובזיו האהבה והיראה עילאה מתענגות ולא עונג עליון, מחוץ לגופו בלבד, ולא רק זיו עדן אהבה ויראה הרחק מן עולם הזה, רק גם לעוה\"ז אף לגופו עונג העליון וזיו האהבה והיראה נמשכות, ולא עוד אלא שגם במאכלי שבת מאכלים של עוה\"ז טעם השבת נמשך, וחיך הבשרי מרגישו, תבלין אחד יש לנו ושבת שמו וכו', כל המשמר את השבת מועיל לו ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו (שבת קי\"ט).",
                    "ורק אנחנו בני ישראל מחויבים לשמור את השבת ויכולים להתענג בעונג ג\"ע זה, ועכו\"ם ששמר את השבת חייב (סנהדרין נ\"ח), והמדרש (בשלח כ\"ה) אומר ע\"ז משל, למלך יושב והמטרונא כנגדו העובר ביניהם חייב מיתה עכ\"ל הק' כל עיקר השבת במשל הזה נרמז, כי מי היא המטרונא, ישראל או השבת, אם תאמר ישראל, א\"כ השבת איפה נרמז, הקב\"ה יושב וישראל כנגדו, ולמה דוקא בשבת אם תאמר השבת היא המטרונא, ישראל איפה נרמז, הקב\"ה והשבת יושבים, ולהבדיל העכו\"ם לא יעברו, ומדוע יעברו ישראל הא לא נמצאים גם הם בזה אבל המטרונא לשניהם מרמזת, לשבת ולישראל, ישראל נקראת כנסת ישראל מלכות מטרונא כנודע הרבה מזוה\"ק, וכן השבת, שבתא איהו מלכותא, (זוה\"ק דברים רע\"ב ועוד) וכן בתפלה בואי כלה שבת מלכתא.",
                    "וכדי להבינך מעט לפי שכלך ומצבך את הענין, צריכים להבינך מקודם מעט גם את ענין מלכות וכנסת ישראל והנה כבר הזהרנוך לעיל שכאשר מבארים לך או תראה באיזה ספר מספרים קדושים מאיזה ענין עליון, לא תחשב שכבר יודע אתה את כל הענין כמו שהוא ובמאמר הב' אות א' הוספנו לבאר איך שבשכל לבד בכלל א\"א להשיג עניני מרום אבל שם בעיקר דברנו והבדלנו בין ההשגה אשר בשכל לבד, לבין ההשגה הרוממה השגה נפשית בלתי שכלית, ואם יבין מי בשכל לבד רק את הסדר בעניני עולמות העליונים יוכל להבין, שעולם הבריאה למשל הוא בין אצילות ליצירה וכדומה, ומה היא בריאה ומה היא יצירה לא ידע עתה כונתינו להודיע שאף בהבנת השכל הפשוט לא באנו לבאר עתה את כל הענינים, ורק זעיר שם זעיר שם לפי ערך יכולת התלמידים ורק לפתוה להם כחודה של מחט במוחם ולבם כונתנו, למען יוכלו לחנות בספרים קדושים לפי דרכם בעזרת השם יתברך. אבל לא תחשוב נם להיפך שכיון שמבארים אנו רק לפי ערך שכלך, שח\"ו אומרים לך דבר שלא נכתב בספרים הקדושים, ואתה תדע אחרת ובספ\"ק אחרת.",
                    "הדבר דומה לאיש שראה הרים שונים גדולים וקטנים ובהם חורים וחלונות, בנינים ומגדלים שונים, ושאל מה כל אלה, ואמרו לו זהו מבצר, ובהרים יש מערות וחדרים ובשעת מלחמה מתבצר החיל בהם ודרך החורים והחלונות יורים על השונא. והאם אחר שאמרו לו יודע הוא כבר את תוכן כל המבצר כמו ששר המבצר יודע אותו. שר המבצר יודע את כל פרטיו וכל מיני הנשק שבו, מיני אוכל שהכינו שם, והמקום שבו הטמינו כל מיני תחבולה לרמות בהם את השונא, השיחות והבורות שכרו להפילו וכו'. הן גם איש הפשוט לא ידע כזה ידיעה אחרת מאשר שר המבצר, ידיעה אחת לשניהם, רק שהשר יודע את כל תוכנו ובשביל זה גם את כל פרטיו יודע הוא, והאיש הפשוט כיון שלא ידע את הכל, רק ככלל איזה ידיעה הוא יודע שזהו מבצר מוכן ליום קרב, לכן לא בלבד שאין ידיעתו שלימה, רק אף מה שיודע ידיעתו כהה וקלושה היא, עד שהמושג שלו מהו עצם מבצר, פחותה, ולפי מושגו, כל מקום טמון ומרתף חזק גם כן מבצר הוא, ואלו הי' יודע מכל החכמות והסודות שבו, היתה כל ידיעתו מתחלפת בקרבו והי' רואה שמקודם לא הי' לו מושג ברור בעצם מבצר מהו. לכן עתה כשיודע הוא רק ידיעה מועטת רק ידיעה כללית שזהו מבצר לא פרטית ולא מדויקת, ישארו לו תמיד שאלות בלתי נפתרות לו, מהו עץ זה ולמה בור זה דוקא כאן ולמה זה וזה וכו' אבל אם בר דעת הוא, ועכ\"פ מכיר שאין ידיעתו שלימה, לא יקשה על כל החידות אשר לעיניו. וכעין זה הוא בעניננו, הבחי' מלכות וכנסת ישראל אשר רוצים אנו לבאר בזה, הוא הוא ענין מלכות וכנסת ישראל שאיתא בזוהר הק' וספ\"ק, אבל, רק קצהו תראה, לכן כשנרצה לבאר מעט מפסוקי אשת חיל שאומרים בליל ש\"ק או כגונא, לא נוכל לבאר כל פסוק וכל תיבה בהם, כיון שרק ככלל אנו מבארים לך ורק איזה פסוקים מהם נבאר בעזרת ד', אך שטה שאנו מדברים לך אמת הוא גם לכל החכמים ולכל הזקנים יודעי תורה כנ\"ל כמשל.",
                    "ב. הנה במאמר הא' בארנו מעט את ענין הצמצום שצמצם ד' ית' אלהותו עד שברא ממנו עולם זה, ואף שהצמצומים רבים, מ\"ם דברנו רק בענין הד' עולמות, אצילות, בריאה, יצירה ועשי'. מפני שדומים הם לצמצום האדם וחלקי נפשו, ואמרנו משל מן משפך, שרק כשנצטמצם ונתקצר יכול להמשיך את היין אל הצלוחית ע\"ש. אבל לא בארנו למה גם מחולקים העולמות לארבעה, ובמשל המשפך ההתקצרות וההצטמצמות אחת היא מן צד הרחב לקיר, וא\"א להבדיל בינם ומכש\"כ לחלק ביניהם באיזה הבדלות וליתן לכ\"א שם מחולק לעצמו כמו בד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשי'.",
                    "אבל לא אם הבדילם ד' יש לנו רשות לשאול, כי כן קבלה בידנו מן אברהם אבינו הנביאים התנאים וכו', ולא למה הבדילם, כי כן עלה ברצונו ית', אף לא להבין את תוכן חלוקיהם לערך הבנת האדם ובמה הם נבדלים באנו עתה, כי כבר ביארו לנו קדושינו ז\"ל ברוח קדשם בספריהם הקדושים, רק להראות את דוגמתם בעולם, רוצים אנו בזה. כלומר כך דרכה של ידיעת האדם שכאשר רואה בעולם דוגמתו, מבינה יותר, וכשנראה בעולם איך נבדלות נפשות הגבוהות מהנמוכות מהן, ומחולקות בשמותיהן נבין מעט גם את חלוקי העולמות.",
                    "והחילוק הפשוט בחלוקי הנפש הוא בד' סוגי העולם, דומם, צומח, חי ומדבר, שכפי שדברנו במאמר הב' (אות א') נפשות הן במרום. נפש הדומם שעשה ד' מתגלה על ידי כל דברי הדומם שעשה, נפש הצומחת, המתגלה בכל רבבות מיני הצומח, היינו שסוג הזה של נפש הצומח וכן נפש החי מסתעפות לענפי נפשות של מינים וכל מין לעצמו שומר את מינו, ונפש המין מתגלה ברבבי רבבות אישיים הפרטים שבכל מין, עד שכל איש פרטי מן הצומח והחי עבד לנפש המין שלו הוא המכריחו בלא דעתו ורצונו ורק נפש הצומח והחי, וענף נפש מין הרמש היא העושה את הכל ומקיימת את מצוות ד' לגלות עצמה על ידי כל המינים ואישים הפרטים, וכלם כל נפשות הפרטיות המינים והסוגים הנמצאים בעולם תכלית אחד להם, לגלות כח אלהי ית' אשר כ\"א הארת נצוץ כחו ית' הוא, כי מלא כל הארץ כבודו, ע\"ש. ולמה זה חלק ד' את כל הנפשות האלו לארבע ולכל אחת שם מיוחד לעצמה, כי אף שבעולם הזה אנו רואים אותם לגופים מחולקים ובתאים נבדלים לעצמם, מכל מקום נפשותיהם צמצום מכח נפש אחת הן הכלולות זה בזה, וכמו הד' עולמות צמצום אחד שנצטמצם בכל פעם יותר עד עולם העשי' הוא, כן בעולם העשי' הזה הכח אלהי שנתגלה בו נצטמצם לכל הצמצומים ולכל הדרגות, למדבר, לחי, לצומח ולדומם, ועי' בעץ חיים (שער הנ' פ\"א) מפורש כן. וכמו שרואים שנפש המין רק התקטנות וחלק היא מן נפש הסוג, היינו שנפש מין בהמה זו אחת היא עם סוג נפש החי בכלל, ומין אילן זה חלק מן סוג נפש הצומח הוא, רק שנצטמצמו ונסתעפו לחלקים קטנים.",
                    "והנך רואה כבר דוגמתו בעולם, שאף שנפשותיהם בכלל כמשל המשפך הן שמצד הרחב מצטמצם ומתקצר בכל פעם יותר, מ\"מ חלוק כל חלק לעצמו בנפש ובשם לעצמו. עוד זאת אתה רואה שמדת ההתקטנות וההצטמצמות פעלה כ\"כ עד שכשנפשותיהם באות להתגלות בפרטיותיהן נשתנות זו מזו, ונפש החי שונה מנפש המדבר וכן הצומח מן החי אף שבכללם אחת הן, כעין זה הוא גם בד' העולמות וכן גם בה' חלקי נפש ישראל, וע\"י שרואים אנו את דוגמתו בעולם, גם בד' עולמות אף שכל האנושי משער עצמו מעט את ענין חלוקיהם. והוא מפני שהוא ית' למעלה מכל העולמות הצמצומים וההתגלות, ורק חלק הארתו יתברך כשצמצם נתגלה ממנו העולמות ומלואם, וכיון שלפי ערך הצמצום התגלויות אלו מתגלות מן אורו הפשוט, ולא הרי זה התגלות אור הרב בעולם היצירה עם המלאכים כהרי זה התגלות אור המיעוט בעולם העשי' ויושבי בה, ולא הרי זה התגלות חלק נפש יותר גדול אשר במדבר בעולם העשי' כהתגלות חלק נפש יותר מעט בחי, בצומח ובדומם, ולפי מדת האור רב או מעט עולם ונפש כזה נתגלה, לכן כל מצב צמצום נבדל בנפש ובשם לעצמו, לא כמשל המשפך שאותו היין הנמצא בצד רוחב המשפך, הוא הוא הנמצא בצד הקצר ורק במדת כמותו נבדל, הרבה או פחות.",
                    "והנה במאמר הב' אות ד' בארנו החלוק שבין התגלות אלהית אשר בעולם, לבין התגלות אשר בישראל, שאף שגם בכל העולם אלהותו ית' מתגלה ומלא כל הארץ כבודו, רק כחו ית' נגלה בו, כי כל הנפשות של הסוגים המינים והפרטיים הכוללים את כל העולם רק נצוצות הארת כחו ית' הם, משא\"כ הארת עצמותו קדושתו ית', רק בישראל היא. הן גם בעולם נמצאת חכמתו יתברך וקדושתו. אבל רק בהתבוננות הדעת והנפש יכול האדם להבינם שהבורא עולם זה רק בחכמה בראו, ואם לא יתחכם האדם בזה לא יבין, כיון שרק עולם גופני לפניו אשר כחו ית' בו נתגלה, ומן דעתו וקדושתו רק כמספר ששם במרחק האור נמצא. אבל בישראל במוחו ולבו נמצא כבר הארת עצם קדושתו ודעתו ית', כי חושב הוא את התורה שהיא דעת ד', חושב הוא שאר מחשבות קדושות ורוחניות מד' ומעבודתו, זוכר היא אותו יתב' ומשתוקק להתקרב אליו וכו', וכל הרצונות ומחשבות קדושות אלו התגלות אור ד' בו הן, בחי' הר סיני הוא האיש הישראלי שבו הארת עצם קדושתו וחכמתו מתגלה, (ועיין בת\"ז תקונא תנינא ת\"י מזה). וכיון שהראנו לדעת בחלוקי הדומם צומח חי מדבר ובחלוקי הד' עולמות שהארת התגלות ד', הוא יתברך בנפשות נפשות מאציל במרום כל נפש בחלוקה, המתגלות בעוה\"ז בגופים שונים, א\"כ כ\"א מבין שגם בנשמת ההתגלות המתגלה בישראל ג\"כ נשמה אחת אצל במרום והיא נשמת כלל ישראל הנבדלה בהתגלותה מן ההתגלות ששאר הנפשות דומם צומח חי ומדבר מגלות ממנו ית', והיא מתלבשת ומתראה בפרטי אנשים מישראל, והיא הבחי' כנסת ישראל במרום.",
                    "וכיון שלא את כחו בלבד מגלה הנשמה כנסת ישראל רק גם עצם קדושתו וחכמתו כנ\"ל, לכן כינו קדושינו ז\"ל את הנשמה הזאת בשם אשה, כביכול כי מאיש לקחה זאת עצם מעצמות בעלה ובשר מבשרו גם חכמתו וגם דעתו ואף חלק מוחו האשה של בשר ודם מן בעלה מגלה ע\"י הבנים אשר תלד, והן מהדברים שהאב מוריש את בנו, ומוח הבן ממוח האב, והיא הכנסת ישראל נשמת ישראל במרום המטרונא של המלך המתגלה באנשים הפרטים מישראל, וכל ההתגלות אשר בכל העולם וכל הנשמות המתגלות בו הכל בשבילה, כי על ידה כביכול הארת עצם המלך מתגלה, וזה הי' עיקר תכלית בריאת העולם וההתגלות בכלל.",
                    "ומעתה כל ענינו ומהותו של איש ישראל אשר הוא חידה לכל העולם כבר מובנים. המדרש איכה (פ\"א) אומר שאומות העולם תמהים ושואלים מה זה שבני ישראל כ\"כ נהרגים ונשחטים עליו, וברצונם על קדושת שמו ית' לסקילה, שרפה, הרג וחנק, את עצמם מוסרים, ע\"ש, ואם על זה בלבד אתם אוה\"ע תמהים, נוסיף לכם אנו תמי' על תמיהתכם והשתוממות עד כדי לדהום על השתוממותכם, למה גם כל חייו של איש ישראל חיים של מסירות נפש הם, לא בלבד כאשר ח\"ו יתנסה לכפור באלהיו מדלג הוא כאיל על המוקד, רק גם כל חייו חיים של נסיונות הם. מן צאתו מרחם אמו עד נשימתו האחרונה נרדף הוא, כל ראשו לחלי וכל לבו דוי ומן קדוש ישראל אף כחוט השערה לא יזוז, כן הוא כלו וכן הוא כל מהותו, גם דפיקת לבו ונשימת נשמתו מסירות נפש מלאים, לומד הוא את התורה, שומר שבת, מחנך את בניו לתורה וכל שאר עבודתו לד' לא בשטחיות ולא כלאחר יד רק הכל במסירות נפש, ולמה זה אתם אוה\"ע תמהים ושואלים עלינו, האם לא תדעו שלא כח פשוט מכחות העולם מתגלה בנו, האם לא תראו שהמטרוניתא עילאה, האשת חיל עטרת בעלה העליון, בנו מלובשת ובקרבנו פועלת, למעלה היא מן העולם, וכל נסיונות העולם עם כל צרותיו לא יפריעוה ואת מעשי' מעשה ד' לא יעצרו לה. אבל קרוב היום אשר בעלה יבא להושיעה, מחלי' יקימנה ומעפרה ינערנה ואורה מן סוף העולם ועד סופו יופיע, כל יושבי תבל יבושו וכל שוכני ארץ יפחדו ויאמרו, אוי נא לנו כי את המטרוניתא עילאה ברגלינו רמסנו וחלקי נשמת שדי וקדושתו בזדוננו חרפנו.",
                    "ויש לפעמים בליל מלילי שבת קודש, כאשר רוחך מתרומם ומתבונן אתה בקדושת ד' וישראל, אז לא אנשים פרטים אתה רואה בישראל, רק המלכה עילאה האור המאיר מעצם קדושת ד' כשהוא מלובש בגופים אלו, ובנשמתך היתירה כאילו רואה אתה בסקירה אחת את כל עם ישראל כשהם כפופים עד חציים תחת סבל צרותיהם, מיוזעים ומושחרים, מתענים וגונחים, ועם כל זה שמחים ומזמרים ואומרים, רבש\"ע, לך אנו ובשבילך אנו סובלים, בכל חיינו ונשמתנו את מלכותך על כל העולם גמלוך, וחלקי הארת קדושתך דעתך רצונך אף עצמותך כביכול בכל העולם נמלא. ואתה מתפעל ומתלהב מאוד מן ראית נפשך זו, לא שבורה היא ולא נדכאה עתה נפשך, אדרבה מרוממה היא ומנושאה בגאות עליון על הבחי' מלכות כנסת ישראל אשר במרום ואשר בכל ישראל אף בך, ומשתוקקת נפשך לשיר לה שירה ולדבר לד' עלי'. הן כבר אמרת אשת חיל וכבר עשית קידוש, אבל עוד לא נתקררה דעתך, הולך אתה אל החלון ועיניך נשואות למרום אל היושב שמים, וכאילו לא בבחירתך נפשך מעצמה מקרבך מזמרת לד' רבש\"ע, אשת חיל (כזו) מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה, בטח בה לב בעלה וכו' (בטוח בה ד' בעלה כביכול כי באמונה ובמסירות נפש את עבודתו היא עובדת ואת כל העולם לו יתברך מכניעה ולשלל לו היא מביאה), גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חיי', (לא בלבד בשעה שטוב לה, רק) ותקם בעוד לילה וכו' (גם בגלות המר וגם בצרותיה החשכות תקום) ותתן טרף לביתה וכו' (מקדושת ית' לכל אנשים מישראל אף לכל העולם תתן, לא בשטחיות ולא בדרך העברה, רק) חגרה בעוז מתני' ותאמץ זרועותי'(תורתה ועבודתה הכל במסירות נפש היא, כי אין עבודתה ביבשות ולא כשפחה נכרית, הארת עצם ד' בה וגם היא) טעמה כי טוב סחרה, (את טעם קדושתו ועבודתו גם היא מרגשת) לכן לא יכבה בלילה נרה, (וזאת חזקתה בחשכת צרות גלותה) נודע בשערים בעלה, (רבש\"ע, מי מודיע את שמך בעולם אם לא כנסת ישראל, ומי מקדש את קדושתך אם לא אנחנו בניך, ולא בהכרח את סבלותך אנו סובלים ולא בתוגה בשביל קדושתך אנו מתענים רק בשמחה ובהתחזקות), עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון (של חיי', בידעה שכל ימי חיי' את עבודתך באמונה עבדה ואת שמך הקדוש קדשה), פיה פתחה בחכמה (חכמת ד') ותורת חסד (תורת ד' תמיד) על לשונה, (וע\"ז לא אוכל להתאפק ונפשי שרה לה), קמו בני' ויאשרוה וכו' (ולא אנו בלבד רק גם) בעלה (במרום) ויהללה, הן רבות בנות עשו חיל, (כל הנפשות שגילה ד' בעולם מגלות את כבודו יתברך, אבל) ואת עלית על כלנה, (כי כלן רק ניצוץ הארת כחו ית' מגלות והיא את עצמו דעתו וקדושתו כביכול) אשה יראת ד' היא תתהלל, (לכן רבש\"ע) תנו לה מפרי ידי' (הקים אותה מעפרה ותמהר להושיעה מצרותי' וגלותה).",
                    "לא שפלות ישראל כשהם בזוים ושפלים אתה רואה עתה, ולא מרחמנות עליהם, ממעמקי נפשך שירת האשת חיל עולה עתה, רק גדלות אתה רואה, הכל בטל אין עולם ואין גשם, מלא כל הארץ כבודו וזהו הכל, השכינה עם אברי' שהם נשמות ישראל, הם העיקר והיא הכל. אני אמרתי אלהים אתם, וגם אתה עצמך בשעה זו מעט לאחד מבני אלהים אתה רואה. השכינה כנסת ישראל שוכנת בך ואתה בה, לא עונג ולא שמחה אתה מרגיש בשעה זו רק בטול העצמיות לפי מצבך טהרה ועלי' יותר מערכך ואשריו וטוב לך בזה ובבא.",
                    "הן את כל פרטות הפסוקים באשת חיל לא תבין מפני שאת כל ענין הבחי' מלכות וכנסת ישראל לא תבין, אבל כבר משלנו לך משל מן איש פשוט הרואה מבצר, שאף שאת כל פרטיו לא ידע ואין ידיעתו שלמה מכל מקום את הקומץ אשר הוא יודע, ידיעה אמיתית היא. וכשאתה אומר הדברים הללו, אם בלב ונפש כנ\"ל תאמרם, יחוד גדול אתה מיחד בזה למעלה, כי הבחי' מלכות כנסת ישראל המתגלה באנשי ישראל, בעבודתם תלוי', אם עובדים הם את ד' ומקדשים את שמו בקרבם ובכל אבריהם אז קדושתו ית' מתגלה בהם ונשמת ישראל במרום נשמה טהורה מתיחדת בד' ית', אורו נאצל בה ועל ידה באנשי ישראל כנ\"ל. ואם ח\"ו אינם עושים רצונו של מקום, ואין קדושתו דעתו ורצונו יתברך מתגלה בישראל, אז לא בו ובנשמתו בלבד פוגם האיש, רק גם בנשמת ישראל במרום בבחי' מלכות כנסת ישראל, והתרחקות הבחי' כנסת ישראל מן יחודה העליון גורם הוא, והוא ענין גלות השכינה.",
                    "ומעתה תבין מעט כשתראה בספרים הקדושים שהסט\"א פוגעת בבחי' מלכות על ידי חטאי ישראל, כי משה רבנו אמר לד' קומה ד' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך ופרש\"י שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והי' העולם. שנאת ישראל ושנאת הכביכול אחת היא, וכל חיסורים וצרות ישראל כלם להסתיר את אורו ח\"ו הן, וכל איש העובד יותר לגלות את אור ד' יותר מורדף ומעונה הוא, ולעתיד שתעבור הסט\"א אז לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים, אין הסתר ואין רע.",
                    "ע\"פ פשוט הדבר הוא כך, רצון ד' הוא שנעבדהו בבחירה שנבחר מרצוננו, את הטוב ולא את הרע. ואם הי' גם בעולם הזה התגלות אלהית באותה מדה כבעולמות אצילות בריאה ויצירה לא הי' שום חטא ונמיכות היפך מרצון ד' אפשרי, לכן עשה הוא ית' צמצום והסתר כ\"כ עד שיהי' אפשרות לעשות רע ח\"ו, ומ\"מ לא יעשה האיש את הרע רק יבחר בטוב. ולא עוד אלא שעשה ד' את היצה\"ר שיפתה לרע, וכונתו לטוב שלא ישמע לו האדם. וא\"כ גם הרע שהוא ההסתר וגם היצה\"ר, בראשיתם טוב היו ורק לבושם הי' רע, ולא רע בעצם רק מוסתרים היו בלבוש שהי' נראה לרע, אבל מסיבת חטא אדם הראשון וחטאי כל איש שהם באמת רעים היפך מרצון ד', ומסיבות עוד אחרות האמורים מהאר\"י ז\"ל, נעשה הסט\"א באמת רע, עד שלעתיד הרע הזה שנתוסף בהם ובהיצה\"ר, יעביר ד' וישחט את חלק היצה\"ר הזה ורק הטוב שבו יתעלה. לכן הסט\"א והיצה\"ר שנתוספו כל תאותם להסתיר את אור ד'. ולרדוף את האיש הישראלי המגלה את אורו ית', לפעמים עושים את מעשיהם בדבר מדברי העולם ולפעמים על ידי אומה ואומות העולם ח\"ו לענות את ישראל וביותר את עובדי ד'. ושונאי ישראל שונאי ד' המה. וכל שאיש ישראל ח\"ו פוגם ומוסיף הסתר בקרבו ח\"ו, מתגברת הסט\"א ופוגמת את הבחי' מלכות המטרוניתא שכל עיקרה היא להיפך לגלות את אור ד' בישראל. וכל עבודתנו היא לגלותה ולטהר אותה, בין חלק המטרוניתא אשר בקרבנו ובין עיקרה אשר במרום וליחדה ביחוד עליון, ואור ד' יתגלה בה ובקרב ישראל במחשבות ורצונות ועבודות קדושות, וכל עניני התגלות הקדושה שדברנו בקונטרס ובמאמרים הנ\"ל כלן התגלות בחי' מלכות הן, והיא נקראת מראה בזוהר הק'. שכל מראות הקודש ונצוצות עילאות המתראות באיש הישראלי ומתעורר על ידן לאהבה, ליראה, לשירה וכו' כלן בה הן מתראות, כי התגלות קדושת ד' בנשמת ישראל באופנים הללו, הן הן מראות הקודש.",
                    "והנה בענין היחוד נודע שיש יחודא תתאה שהיא התאחדות של הבחי' מלכות לעצמה, וכמו שאומרים גם בכגונא, קודשא ב\"ה אחד לעילא לא יתיב על כורסיא דיקרי' עד דאתעבידת איהו ברזא דאחד, שהקב\"ה אינו מתגלה על בחי' נשמת ישראל במרום, שהיא הבחי' מרכבה והכסא שלו שבה מלכותו ית' מתגלה, עד שנעשית היא בעצמה באחדות. לא את ענין אחדות הבחינות והקצוות שבבחי' מלכות במרום באנו לפרש בזה, רק את האיש הישראלי ועבודתו והבחי' מלכות וחלק נשמתו אשר בו, והי' כי יבין האיש את עצמו וידע איך ליחדו, אז בין אם יבין עי\"ז גם את הבחי' יחודא תתאה, בבחי' מלכות במרום (ובפרט אחר שהבאנו את דברי קדשו מהפרדס שהימין ושמאל וכו' במרום מן האיש הישראלי נעשים) בין אם לא יבין, מכל מקום בעבודתו זו בעוה\"ז באחדות נפשו, את חלקו ביחודא תתאה בכנסת ישראל מלכות במרום יגרום הוא לתקן, ועי\"ז גם את יחודא עילאה.",
                    "ולתכלית זו צריכים אנו לדעת מה שתקנו לנו קדושינו ז\"ל לאמר קודם כל מצוה לשם יחוד קוב\"ה ושכינתי' היינו יחוד הנ\"ל של המלכות בקב\"ה, שמשמע שכל איש ישראל אף מי שלא תיקן את כל נפשו, גם כן גורם את היחוד בעבודתו, כי לא לצדיקים בלבד תקנו לומר את הלשם יחוד רק גם לכל ישראל, ובמה הדבר תלוי. הן כבר אמרנו בקונטרס הנ\"ל בפרק ח' ובמאמר ב' אות ה', שאך מי שלא תיקן את כל נפשו, אם רק שומר עצמו בכל כחו מחטא ונמיכות אז החלקים הטובים שבנפשו אשר מעלה בעבודתו עושה מרכבה להשראת השכינה, אבל עתה שהגענו לענין היחוד צריכים אנו להגביל יותר, למה איש זה בעבודתו גורם יחודא תתאה ועילאה אף שלא תיקן את כל עצמו ולפעמים עוד בו כשלונות אשר לפי ערכו פגמים הם, ואיש אחר מתרחק בפגמיו אף בנמיכיותיו שאינן חטא מפורש.",
                    "והנה במאמר ב' אות ד' דברנו, איך שיש בכל דבר תכלית אשר כל הדבר אף גופו משועבד לו, וכל חלקיו מתאימים עצמם לגלות על ידם את עצם זה שהוא ניצוץ מהארת כחו יתברך, והאיש הישראלי תכליתו לגלות את קדושת ד' על ידו, ובידו ובבחירתו הוא תכליתו, וככל אשר יחליט בדעתו וישעבד את עצמו לד' ולעבודתו, במדה זו כל חלקי נפשו ורוחו ונשמתו אף אברי גופו יתבטלו ויתאחדו לקדושת ה'. וזה הדבר, אם מאחד הוא את עצמו בתכלית אחת שכל מחשבה, דיבור ומעשה שלו יהיו מכוונים לתכלית עבודת הקודש גם באכילתו גם במסחרו וכו', אז אף אם נכשל ח\"ו באיזה דבר שלפי ערכו פגם הוא אף אם ח\"ו יענש עליו, מ\"מ רק כשלון הוא היוצא מהכלל כלו שלו, ואין הדבר הזה מקלקל את כל עצמותו, כי כלו משועבד לקדושה וזהו עצמותו, רק שבדבר זה נפגם בשגגה, כנ\"ל שכל דבר משועבד ובטל לתכליתו, והאיש שבבחירתו מוציא את תכליתו אז בדעתו מחשבתו ורצונו משעבד את כל עצמו לתכליתו תכלית האיש הישראלי, ואף אם לא תיקן עוד את כל תאותיו שגם בקרבו לא יתאוו תאוה, אם רק עובד בהן לתקנן, כבר יכולים לאמר עליו מה הוא ומה עצמותו, עובד ד' הוא, וכל חלקי נפשו המתפשטים באברי גופו ובעשיותיו, מתאחדים בזה, והיא בחי' יחודא תתאה שבחלק כנסת ישראל אשר בקרבו. מה שאין כן מי שהוא כהפקר שאין לו תכלית אחד בכל מחדו\"מ שלו ולא כונה אחת בכלם, רק מכל הבא בידו עושה, מדבר וחושב, אף אם גם את המצוות הבאות לידו עושה, מ\"ם אי אפשר לאמור על עצמותו מה הוא כי אין עצמותו מתאחדת באחדות אחת ולא משועבדת לשום דבר, מופרדות הן כל אחת לעצמה, ואף אם מעורר לפעמים חלק מחלקי נפשו באיזה התלהבות טובה, רק מין פרכוס של חלק אחד שבנפשו היא, כמו מי שח\"ו נפל עליו גל גדול של אבנים ומכסהו, שאבר זה ולפעמים אבר זה מפרכס ורוצה להתגבר מתחת הגל. אך בבהמה מתה כשכבר אין לה שלימות החיות בלבה ומוחה רואים פרכוסי אברים בודדים כאלו, אבל שלימות הנפש אין לאיש הזה ולא שלימות ואחדות המראה, וליחד יחוד עליון כנסת ישראל בד', צריכים מקודם ליחודא תתאה יחוד חלק כנסת ישראל שבו כנ\"ל.",
                    "ולא יחוד של חלקי נפשו רוחו ונשמתו אשר בקרבו די לו, רק ליחד גם את נשמתו עם חלקי הנשמות אשר בכלל ישראל צריכים כי הלא הנשמה אשר בו שוב רק ענף ואבר מן בחי' כנסת ישראל המתפשטות בכל ישראל היא, ואיך יגרום יחוד למעלה בכנסת ישראל אם שונא הוא את ישראל חברו, ונשמתו רק אבר קרוע ממנה היא, וכשאומרים את הלשם יחוד קודם המצוה אומרים גם בשם כל ישראל כנ\"ל כדי לעשות את כל היחודא תתאה בקרבו, יחוד הבחי' שכינה שבו ויחודא בכלל ישראל. וכשתזכה ללמוד בספרי קדושינו ז\"ל יקל לך מעט בזה להבין את ענין יחודא תתאה ויחודא עילאה אך בק\"ש, ע\"פ העבודה אשר בך אף להבין מעט איזה רמז בהרזא דשבת שאומרים בכגוונא לא יקשה לך כ\"כ לפי מצבך בעבודה, איהו שבת דאתאחדת ברזא דאחד למשרי עלה רזא דאחד, היא מתאחדת מקודם ברזא דאחד ואז שורה עלי' ד' אחד וכו'. וכל דינין מתעברין מנה, ואיהו אשתארת ביחודא דנהירו קדישא וכו'. וכבר דברנו מה היא הסט\"א הנוגעת בבחי' מלכות ומטרונא קדישא, ובשבת קודש קדושת ד' מתגלה יותר והאור מגרש את החושך ואת ההסתר וכל דינין מתעברין מנה ומתעטרת לתתא בעמא קדישא וכלהון מתעטרין בנשמתין חדתין וכו' וכשמתלבשת בהתגלות קדושתה בעם הקודש בישראל, אז נתוסף לכלם נשמות חדשות והבן. אבל עוד רב ממך הדבר לדעת את כל הענין ודי לך בזה. והעיקר לך לעבוד, ובשבת שעבודת ד' אתה עובד ולשבת קודש א\"ע הכנות ואשת חיל לה תזמר אז ביחוד עליון יחדת אותה.",
                    "ג. היוצא לנו מדברינו, שאור ד' מתגלה בעולם ומלא כל הארץ כבודו, אבל בעולם רק כחו ית' נגלה ועצמותו וקדושתו יתברך מוסתר, ובאיש הישראלי גם אור קדושתו ועצמותו מתגלה והיא הנשמת ישראל אשר במרום מלכות מטרונא המתגלה בנו. וכמו בעולם כן גם בזמן שברא ד'. בששת ימי המעשה יותר את כחו ית' גילה ועצם קדושתו מוסתר בהם, כי בהם את העולם שהיא התגלות כחו ברא, ובשבת קודש שבת, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, לא שביתה מכל, רק מן מלאכתו לעשות שבת אבל תכלית הבריאה דוקא בשבת גילה, אל אחד ברא את הכל, והתגלותו בכלם באופן אחד רואים<sup class=\"footnote-marker\">*)</sup><i class=\"footnote\"> כנודע מס\"י עולם שנה נפש, מה שיש בזה יש בזה</i>, התגלות כחו יתברך בדברי העולם, והתגלות קדושת עצמו בחי' מלכות בישראל. התגלות כחו בכל ארצות והתגלות קדושתו בארץ ישראל שהיא בחי' מלכות. וכן בזמן ששת ימי המעשה, ושבת קודש היא בחי' מלכותא כנ\"ל מטרונא. וזהו פשט המדרש הנ\"ל, על השבת שרק ישראל ישמרוהו. משל למלך יושב והמטרונא  כנגדו העובר ביניהם חייב מיתה, ישראל והשבת הם המטרונא בחי' אשת חיל ובשבת בקב\"ה המלך מתיחדים, ואין לזר חלק אתם.",
                    "אבל זהו החילוק בין התגלות הקדושה בשבת וארץ ישראל לבין התגלותה באיש הישראלי, הזמן בקדושתו בשבת והמקום בא\"י, נעדרי הבחירה הם ואם יחללם מי אף אם עודם בקדושתם מ\"מ נפגמה קדושתם, והאיש הישראלי קדושתו בידו ובבחירתו, אם ירצה יתקדש ואת נשמת ישראל ימשיך ובקרבו יגלה, ואם לא, ח\"ו גם לו גם לזולתו יחשיך. וכשבא יום השבת נשמה יתירה נתוספת באיש ישראל, גם בו גם בזמן, בחי' מטרונא קדושה עילאה, קדושתו יתברך, מתגלה עתה ביתר שאת, וגם בפועל אף בגופו מרגיש הוא את ביאת השבת קודש. ואם בכל השבוע כשירצה לנוח יום אחד ולגרש את מחשבות החול עם דאגותיו יקשה לו בעודו עומד בהן, בערב שבת כאילו בחזקה לוקחים את כל חול החול עם כל האבק, ומשליכים אותם ממוחו ולבו, האור והארת מלכות ממרום הממלא עתה אותו, דוחה את החושך מקרבו וגם הוא וגם כל העולם משתנים. לא יום מורכב הוא השבת יום פשוט שאליו קדושה מורכבה, רק יום שעצמותו הוא קדושתו, וקדושתו הוא עצמותו, אורח שאין אנו רגילים בו בכל ימות השבוע הוא השבת, ואף הוא האיש, לא האיש שבכל השבוע הוא, הכל נשתנה אף העולם נחלף עולם קדוש נמשך לו והוא נכנס בו. וכהנשמות טרם שנכנסות לגן עדן, בנהר דינור, גם הוא מוסיף לטהר עצמו במקוה ומרגיש יותר את התקרבותו לד' ותשוקתו אליו, תשוקת בחי' מלכות אשר בקרבו אל ד' הוא מרגיש עתה ואומר שיר השירים, הן בדעתו אינו יכול ליישב כל פסוק איך הוא בקרבו, אבל הלא כבר יודע הוא מה היא הכוונה באשת חיל וגם בקרבו כבר מרגיש הוא את הברקותי' ופרכוסי' אל ד', ומשתוקק ואומר ישקני מנשיקות פיהו ובו', משכני אחריך נרוצה. לא את העבר בלבד הוא מספר עתה איך עיקר דירת ד' היתה בקרב ישראל, רק גם עתה משתוקק ומתפלל הוא, רבש\"ע משכני ואז אחריך נחוצה, וכמו אז הביאני המלך חדריו בהיכלי קדשו, כן גם עתה הביאני נא ונגילה ונשמחה בך.",
                    "מה היא כל ההתרגשות, ומה היא ההשתנות אף בגופו, אף בחלק עולמו סביבותיו. אבל כן הוא האיש הישראלי, השכל האנושי לא את עצם הקדושה אשר במרום בלבד אינו משיג, רק גם את מעשי האיש הישראלי ואת תקוניו אשר הוא בעצמו מתקן מייחד ומאיר במרום במצותיו ועבודתו, א\"א לו להשיג.",
                    "הנה הסברנו לך מעט מן בחי' מלכות כנסת ישראל, וזעיר שם מן פירוש המלות של כגוונא, אבל לא אתה ולא הגדול הרבה ממך משיגים בשכלם מעין הבחי' מלכות כמו שהיא במרום, ולא מן הרעש והתקונים שתפעל בשמים בליל שבת בשעה שאתה מקדשו. והיוכל אנוש עלי אדמות לדמות אף מקצת מן היחודים ושמחת הקדוש ב\"ה בשעה שישראל אומרים כגוונא ביראה אהבה ושמחה.",
                    "אלמלי משמרין ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד הן נגאלין (שבת ק\"ח) ובכל מעלי שבתא רועשים כל העולמות העליונים ומקוים, עתה ישמרו ישראל את השבת והקץ יתגלה, כל הסטרא אחרא תתבטל, ויתגדל ויתקדש שמי' רבה, גם במרום גם בארץ רק ד' יהי' למלך, רק אחדות וקדושה אחת מד' אחד. ובאמת אף כשעוד לא כל ישראל שומרים את השבת כהלכתה כל איש פרטי בשמרו את השבת מקרב הוא לפי ערכו את הקץ, והאם ישיג זאת שכל אנושי, ומי הוא האיש אשר בניצוץ הגאולה שהוא עצמו גילה יביט, עין לא ראתה אלהים זולתך.",
                    "רזא דשבת וכו' צלותא דמעלי שבתא וכו' ברזא דאחד, סוד הוא השבת, ואף הצלותא התפלה שהוא בעצמו מתפלל סוד הוא, מתאחדת היא בחי' מלכות וליל השבת באחדותה בד' אחד ברזא דד' אחד ושמו אחד, ואתעטרת לתתא בעמא קדישא, למעלה בד' ולמטה בנו עם קדשו, והכל מתאחד בקדושה אחת והבן.",
                    "ומה התמי' אם גם גופו של הישראלי אף מקומו סביבותיו, משתנים בליל שבת ומתרגשים כל כך, גם האבן היתה משתנה בהופיע עלי' כ\"כ אור יקרות ורוחו של המשיח.",
                    "ואף בשבת עצמו אין זמנו של זה דומה לשל זה, הליל שבת כטעמו מראיתו וקדושתו, יום השבת כטעמו מראיתו וקדושתו והשלש סעודות כטעמו מראיתו וקדושתו. כי כנשמה בג\"ע גם הוא הולך מחיל אל חיל ומהיכל אל היכל, ובשלש סעודות יש שלבו נשבר בקרבו ומתפלל על צרכי נפשו אף גופו, לא שבירות הלב של נפילה היא, ולא של דכאות הרוח ח\"ו, אדרבה, של התרפקות הבן על אביו היא. משל לבן מלך שנתרחק מאביו וחסר לו הכל, באמת עיקר חסרונו וצרכו הוא אביו, אבל כיון שכל כך מוטרד ומורדף, אי אפשר לו להבחין בין דאגה לדאגה לדעת מה חסר לו יותר, סבך אחד של יגונות מעיק על לבו ונפשו מרה לו, וכששב אל אביו על יום או יומים ומביט עליו, אז כל דאגותיו מתבטלים וכל צרותיו נמסים והולכים ממנו ורק אורה וישועה בלי מצרים ממלאים את לבו. אבל כששוהה איזה זמן יותר בקרבת אביו ובפרט כשרואה שהתקרבותו זו אינה תמידית, כי שוב יתרחק ושוב יסחב ממנו, אז נופל הוא בחיקו של אביו מתיפח ושופך את לבו לפניו לאמר, אבי, הלא כל כך צר לי על שאני רחוק ממך, גם לבי אטום וכל עצמי כנתון בחושך, הכל חסר לי גם לאכול גם לשתות, ומרוב טרדותי בהם דעתי מטורפת ונפשי כל כך מסובכה עד שאת מהות עצמי האמיתי, מהות בן מלך שוכח אני ואף את קדושת כבודך ואת עבודתך איני מכיר.",
                    "הן אמת שבמצב כזה שמגיע אליו האיש הישראלי בשלש סעודות אחר עליתו בכל השבת, חבל לאבד אף רגע בבקשות גופניות, אבל הילד אשר נתון בחיקו של אביו וראשו בזרועותיו מתרפק ומתיפח לפניו, האם אפשר לו אז להעלים איזה דאגה שהיא, הלא כל חרצובות הנפש מתראות בשעה שהיא משתפכת.",
                    "ובכל השבוע מרגיש האיש הישראלי את השבת וקדושתו, כי האם אפשר שמי שאור עליון מתגלה בו ועל ידו בחי' כנסת ישראל המלכא עילאה ביחוד עליון בד' יתברך מתיחדת, שגם גופו לא ישתנה על כל פנים שנוי כל שהוא, ואם בכל השבוע על כל פנים שומר עצמו שלא יחבל ויאבד את הכל שהוא התקדש בשבת זה וכן אחר שבתות של כל השנה וכן בכל שנות חייו, אז כלו יתקדש. ואפשר זה רמז אלמלי משמרין ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד הן נגאלין (שבת קי\"ח), אם לא הרגשת בימי החול קדושה מן השבת שעברה כי מעטה היתה, שמור עוד שבת כהלכתו ועוד קדושה תתוסף לך לימי החול, וכבר תמצא את עצמך לאוצר של קדושה, עד שגם תגאלו.",
                    "ומעתה תלמידים ותיקים, יהיו נא דברינו אליכם על כל פנים לראשית ולפתח כחודה של מחט, כי גם את ראשית ועיקרי החסידות והקבלה ובפרט איך הם בעבודה כבר הראתם לדעת, וכל דבר לא יבצר מכם מעתה. התחזקו ועבדו את ד' ויפתח את לבכם כפתחו של אולם, ובשערי היכלי קודש לכו מחיל אל חיל עד שתראו אל אלהים בציון בקרוב ב\"ב מתוך שמחה וישועות ישראל בכלל ובפרט אמן"
                ]
            ]
        }
    },
    "schema": {
        "heTitle": "חובת התלמידים",
        "enTitle": "Chovat HaTalmidim",
        "key": "Chovat HaTalmidim",
        "nodes": [
            {
                "heTitle": "הקדמה",
                "enTitle": "Introduction"
            },
            {
                "heTitle": "",
                "enTitle": ""
            },
            {
                "heTitle": "צוויים ואזהרות",
                "enTitle": "Instructions and Admonitions"
            },
            {
                "heTitle": "שלשה מאמרים לתלמידים גדולים",
                "enTitle": "Three Essays for Senior Students",
                "nodes": [
                    {
                        "heTitle": "הקדמה",
                        "enTitle": "Introduction"
                    },
                    {
                        "heTitle": "",
                        "enTitle": ""
                    }
                ]
            }
        ]
    }
}